מאחר שעוני אינו מושג מוחלט, אלא יחסי למציאות נתונה – חברה שאין בה עניים היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זהו האידאל היהודי
בפרשת השבוע, פרשת “ראה“, מופיע הפסוק “כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ“. משמעות הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם, אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם, לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו.
אלא ששבעה פסוקים קודם לכן, נאמר: “אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן“. פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.
כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו? “אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן” הוא האידאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידאל הוא, במידת מה, אוטופיה. הפירוש המילולי של המושג אוטופיה הוא “אי מקום” ובכל זאת, כל הקדמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו הוא המקדם את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר שעוני אינו מושג מוחלט, אלא יחסי למציאות סוציואקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זהו האידאל היהודי.
“לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ” – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פירוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.
לא בכדי, שני הפסוקים הללו מצויים בפרשה העוסקת ברובה בחקיקה סוציאלית.
חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את אי–השוויון ולקרב את החברה אל האידאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה
חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את אי–השוויון ולקרב את החברה אל האידאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה.
מעשר עני ושמיטה
כיצד התורה מצווה אותנו להילחם בעוני על פי הפרשה הזאת?
דרך אחת היא “מעשר עני“: “עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ, תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ … וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה“.
החוק מחייב מס צודק והוגן, המבטא אחריות חברתית, סולידריות חברתית, צדק חברתי, שבו אלה שיש להם מחויבים להפריש מהכנסתם כדי להבטיח את רווחתם של אלה שהמר גורלם ולהבטיח את רווחתם של החלשים בחברה – הגר, היתום והאלמנה.
בהמשך הפרשה, מופיע חוק יסוד חברתי ממדרגה ראשונה – השמיטה, שמיטת הכספים. אנו נמצאים בפתחה של שנת השמיטה ומן הראוי שנטה קשב לעקרונות החברתיים של השמיטה ונחפש את הדרכים ליישמם במציאות של זמננו.
כך נכתב בפרשתנו על שמיטת חובות: “מִקֵּץ שֶׁבַע–שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל–בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא–יִגֹּשׂ אֶת–רֵעֵהוּ וְאֶת–אָחִיו כִּי–קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. … אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה–בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי–בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן–לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. … כִּי–יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר–יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת–לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת–יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי–פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת–יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן–יִהְיֶה דָבָר עִם–לְבָבְךָ בְלִיַּעַל, לֵאמֹר: קָרְבָה שְׁנַת–הַשֶּׁבַע, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל–יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא–יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל–מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא–יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, עַל–כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת–יָדְךָ לְאָחִיךָ, לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ”
זוהי חקיקה סוציאלית רדיקאלית ביותר, המחייבת שמיטת חובות בשנה השביעית. נקודת המוצא של הפסוק היא שאדם שלווה ירצה להחזיר את חובו. אם הוא לא החזיר, הסיבה לכך היא שאין לו, שאין הוא יכול להחזיר. לכן, מי שלא החזיר עד השנה השביעית, חובו יימחל, יישמט. הסכנה בחוק זה היא שככל שנתקרב לשנת השמיטה, אנשים יסרבו להלוות לעניים. התורה מקללת את מי שינהג כך ומכנה מעשה זה בתואר “בליעל“. חז“ל, שנאלצו להתמודד עם אי מתן הלוואות לקראת שנת שמיטה, תיקנו תקנות שאפשרו לעקוף את האיסור הזה והגדירו זאת “מחמת תיקון עולם“, כלומר: מאחר שדבקות במצווה כלשונה משיגה תוצאה הפוכה, עדיף שלא לדבוק בה. אבל מצוות השמיטה מעידה על האידאל של התורה – לאיזו מעלה של חברה צודקת עלינו לחתור ולשאוף.
עבד–שכיר
בימים בהם נכתבה התורה, העולם היה מבוסס על עבדות. רוב מוחלט של בני האדם היו עבדים, כלומר אנשים שנחשבו לרכוש אדוניהם והיו נטולי כל זכויות. היהדות סולדת מן העבדות ונלחמת בה. בעידן ההוא, אי אפשר היה למחוק לחלוטין את מוסד העבדות והמלחמה בעבדות הייתה בחקיקה שלמעשה הפכה את העבד לשכיר. ראשית, היא הגבילה את תקופת העבדות לשבע שנים. שנית, כדי לחנך לשאיפת החירות, היא נאבקת בעבדות–מרצון וגוזרת השפלה לעבד שבחר מרצונו להישאר במעמדו. שלישית, היא מחייבת את בעל הבית בתשלום הוגן לעבד, בסיימו את תקופת עבדותו.
“כִּי–יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי–תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן–לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. עַל–כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת–הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. וְהָיָה כִּי–יֹאמַר אֵלֶיךָ: לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ, כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת–בֵּיתֶךָ, כִּי–טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת–הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה–כֵּן. לֹא–יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה“.
החוקים הללו, כמות שהם, אינם תקפים בימינו כלשונם, אך הם רלוונטיים מאוד ברוחם. הם מצווים עלינו חברת רווחה, המבוססת על צדק חברתי, על שכר הוגן, על תנאי מחיה הוגנים, על אחריות חברתית וסולידריות
החוקים הללו, כמות שהם, אינם תקפים בימינו כלשונם, אך הם רלוונטיים מאוד ברוחם. הם מצווים עלינו חברת רווחה, המבוססת על צדק חברתי, על שכר הוגן, על תנאי מחיה הוגנים, על אחריות חברתית וסולידריות.
זאת היהדות במיטבה. זה מה שנדרש ממדינה יהודית.
