באפריל 1903, לפני 120 שנה, התרחשו פרעות קישינב. שלושה ימי פוגרום. ח.נ. ביאליק היה הדמות הבולטת במשלחת שחקרה מה קרה שם. ב-1906, פרסם את “על השחיטה“, ב“עיר ההריגה” ו“ידעתי, בליל ערפל“

במוצאי פסח תרס“ג, באפריל 1903, לפני 120 שנה, התרחשו פרעות קישינב. בעקבות עלילת דם, שהאשימה את היהודים ברצח נער נוצרי למטרות פולחן, נערך במשך שלושה ימים פוגרום, שבו נטבחו 49 יהודים, מאות נפצעו, נשים נאנסו לעיני בעליהן וילדיהן, אלפי חנויות של יהודים נבזזו וגופות של יהודים הושחתו.

לאחר הפרעות, יזם ההיסטוריון שמעון דובנוב משלחת שתחקור את מה שקרה בקישינב. המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק היה הבולט בין חברי המשלחת. הוא שהה בעיר במשך שבועות אחדים וגבה עדויות. הוא כתב דפים רבים של עדויות, אך לא מיהר לפרסם אותם. כאשר שבה המשלחת, הוא כתב ופרסם את הפואמה המטלטלת “משא נמירוב“, שמאוחר יותר שינה את שמה ל“בעיר ההריגה“. רק לאחר פרסום הפואמה וההד שיצרה בעם היהודי, הוא פרסם גם את דפי העדות.

בפואמה, לצד תיאור מעשי הזוועה, הרצח והאונס, מתח ביאליק ביקורת חריפה ונוקבת על הפאסיביות של היהודים; על חולשתם וחוסר האונים שלהם לנוכח הטבח. הפואמה הזאת טלטלה את העם היהודי; היו שמתחו על ביאליק ביקורת על כך שהאשים את הקורבנות, אך רבים קיבלו זאת כקריאת השכמה לעם היהודי להגנה עצמית ולפתרון הלאומי – הציונות, העלייה לארץ ישראל, עצמאות יהודית.

המען הראשי לביקורת הם השמים. טענתו של ביאליק היא שהשמים ריקים מנוכחות אלוהית, במקרה הפחות גרוע, או במקרה הגרוע יותר – הנוכחות האלוהית היא מלכות של רשע. “אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב – ואני לא מצאתיו…”

טרוניה כלפי שמים

ב-1906, פרסם ביאליק את ספרו “משירי הזעם” ובו שלושה שירים: “על השחיטה“, ב“עיר ההריגה” ו“ידעתי, בליל ערפל“.

את “על השחיטה” כתב ביאליק ערב צאתו לקישינב, סמוך לאחר הפוגרום. זהו שיר של התרסה, הפונה אל מספר גורמים. המען הראשי לביקורת הם השמים. טענתו של ביאליק היא שהשמים ריקים מנוכחות אלוהית, במקרה הפחות גרוע, או במקרה הגרוע יותר – הנוכחות האלוהית היא מלכות של רשע. “אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב – ואני לא מצאתיו… לבי מת ואין עוד תפילה בשפתיי… אין תקווה עוד“.

המען השני הוא התליין, כלומר מבצעי הפוגרום. הפניה אל התליין היא בעצם מסווה לביקורת חריפה על השלטונות. הוא פונה אל התליין באירוניה מרה: “הא צוואר – קום שחט! ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום, וכל הארץ לי גרדום“. אך הטענה שלו היא כלפי מי שאמור להגן על היהודים – החוק, המדינה. “דמִי מותר“. לא בכדי, הצנזור הממשלתי בפטרסבורג סירב לפרסם את השורה הזו והיא הופיעה רק כעבור שנים אחדות, כאשר ביאליק כינס את שיריו בספר. על התליין עצמו הוא מאיים, שכתם הדם של יונק וסב, לא יימחה לנצח מכותנתו.

השורה החזקה ביותר, בעיניי, בשיר הזה היא: “ואם יש צדק – יופע מיד! אך אם אחרי השָמדי מתחת רקיע הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד“. מקובל לראות גם בבית זה ביקורת כלפי אלוהים, או כלפי היהודים הממתינים לצדק האלוהי שיבוא לעתיד לבוא, אך אני סבור שכאן המען הוא החוגים המהפכניים, המתקדמים, לוחמי הצדק, מתנגדי השלטון, ששתקו ולמעשה נתנו ידם לפוגרום. בכך, אין משמעות לצדק שבשמו הם מדברים. “אף אתם לכו, זדים, בחמסכם זה“. לדעתי, שורה זו, המופיעה באותו בית, אינה מופנית לרוצחים, אלא לשותקים.

שורת המחץ לקראת סוף השיר: “נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן“. הנקמה האמתית, היא הדם שייקוב את התהום וימוטט את יסודות מוסדות הרשע המושלים בארץ.

לקראת המשלוח מגטו ורשה לאושוויץ, כינס יצחק קצנלסון את תלמידיו, ולימד אותם את “על השחיטה“. את השיר כתב ביאליק בה“א באייר, כשבועיים אחרי הפוגרום. 45 שנים לאחר מכן, קמה מדינת ישראל

“וְיִקֹּב הַדָּם אֶת–הַתְּהוֹם!”

לקראת המשלוח מגטו ורשה לאושוויץ, כינס המשורר והמחזאי יצחק קצנלסון, המורה הרוחני של מורדי גטו ורשה, שנספה באושוויץ, את תלמידיו, ולימד אותם את “על השחיטה“. ניתן להבין מסיפור זה את עוצמתו של השיר, שהדהד בראשם של קורבנות השואה, בחלוף כחצי מאה.

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם–יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף–אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד–מָתַי, עַד–אָנָה, עַד–מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם–קַרְדֹּם,

וְכָל–הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל–כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ–צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם–אַחֲרֵיהִשָּׁמְדִימִתַּחַתרָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר–נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף–אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶםזֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַתדַּםיֶלֶדקָטָן

עוֹד לֹא–בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת–הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַלבַּחֹשֶׁךְוְחָתַרשָׁם

כָּל–מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

את השיר כתב ביאליק בה“א באייר, כשבועיים אחרי הפוגרום. 45 שנים לאחר מכן, קמה מדינת ישראל.