זה היה הלך הרוח של הקיבוץ המאוחד ואת רוחו של מנהיגה, יצחק טבנקין
ואת תחושת הדחיפות והבהילות לקדם התיישבות–רבתי בשטחים
המשוחררים, כפי שכונו בשיח התנועתי. זהו גם שמו של ספרי השני,
העוסק בתפקיד תנועת העבודה ביישוב הגולן
בחודש שעבר, יצא לאור ספרי השני “אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969″ בהוצאת “מנדלי מוכר ספרים“. כך כתבתי בהקדמה האישית לספר, לפני המבוא: בשירו “מסביב למדורה“, שכתב במלאת שבע שנים לפלמ“ח, אפיין אלתרמן את הפלמ“ח במילים אלו:
“מה נשיר עליהם מה נשיר
הם עושים זאת יפה מאתנו
בעצמם הם כותבים להם שיר
ואפילו ספרים כבר נתנו
זהו טיב הפלמ“ח הוא איננו משאיר
כל מלאכה לשלא משלנו“.
אכן, רק שבע שנים פעל הפלמ“ח, “ואפילו ספרים כבר נתנו“. גם אנשי העלייה השנייה והשלישית כתבו את סיפורם ואת חייהם כמעט “בשידור חי“. כך התנועות הקיבוציות, כך גם מפעל ההתיישבות של “גוש אמונים” ביש“ע.
לעומתם, ההתיישבות בגולן אינה מתועדת ולא נחקרה. לא בידי חלוצי ההתיישבות בגולן, לא בידי הדור השני והשלישי וגם לא במחקר אקדמי.
שדה בור
רוב שנותיי בגולן הוקדשו לעשייה, בקיבוצי אורטל ובתפקידים ציבוריים בגולן. בשנים האחרונות, נכנסתי גם לשדה המחקר – חקר ההתיישבות בגולן. במשימה הזאת, אני חורש בשדה בור; פורץ דרך מחקרית בתחום, שחרף חשיבותו ההיסטורית הגדולה בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ועל אף השפעתו המכרעת בעיצוב גבולה של ישראל, טרם נחקר. לצד הקושי העומד בפני חוקר, שאינו יכול ליהנות גם מפרי עמלם של קודמיו, יש בכך סיפוק של חלוציות; חקר ההתיישבות בגולן הוא מחקר חלוצי ופורץ דרך. זו זכות גדולה!
ב-2019, פרסמתי את ספרי הראשון “יהודה הראל – ביוגרפיה“. באמצעות סיפור חייו של “אבי ההתיישבות בגולן“, והדמות המרכזית בתולדות ההתיישבות בגולן, הבאתי את סיפור ההתיישבות בגולן.
מחקר נוסף שערכתי וטרם פורסם, הוא “קצרין בירת הגולן“. במחקר זה, עקבתי אחרי הסיפור הייחודי של יישוב עירוני בלב אזור כפרי, שהוקם בידי הקיבוצים והמושבים סביבו, עובדה שהשפיעה מאוד על דמותה של קצרין וחקרתי את מערכת היחסים והקשרים המורכבת בין קצרין ויישובי המועצה האזורית גולן, עד שנת 2000.
התמקדתי בראשית ההתיישבות, בשנה וחצי, שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של לוי אשכול. אשכול, איש התיישבות בכל רמ”ח אבריו, הדוחף הגדול של ההתיישבות בגולן. כמעט שליש מהיישובים שהוקמו בגולן, הוקמו בתקופה זו
במחקר זה, התמקדתי בראשית ההתיישבות, בשנה וחצי, שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של לוי אשכול. אשכול, איש התיישבות בכל רמ“ח אבריו, היה הדוחף הגדול של ההתיישבות בגולן. כמעט שליש מהיישובים שהוקמו בגולן, ב-55 השנים מאז שוחרר, הוקמו בתקופה זו, שבה עוצב ה–DNA ההתיישבותי והקהילתי של ההתיישבות בגולן – לדורות. בסיפור ראשית ההתיישבות, לא התמקדתי הפעם במעשה ההתיישבותי עצמו, אלא יותר בממד הפוליטי. את ההתיישבות בגולן הובילה תנועת העבודה. המחקר סוקר את העמדות, המחלוקות והמאבקים בכל אחת מתנועות ההתיישבות והמפלגות של תנועת העבודה, בסוגיית ההתיישבות מחוץ לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים, בכלל וההתיישבות
בגולן, בפרט.
כותרת הספר, “אל נאחר רגע נכסף“, לקוחה מכרזה גדולה שעיטרה את במת הדיונים במועצת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ דפנה, בנובמבר 1967, שאחד משלושת ימי דיוניה נערך בקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בנקודה הזמנית שלו בקוניטרה. הכותרת הזאת מייצגת את הלך הרוח של הקיבוץ המאוחד ואת רוחו של מנהיגה, יצחק טבנקין ואת תחושת הדחיפות והבהילות לקדם התיישבות–רבתי בשטחים המשוחררים, כפי שכונו בשיח התנועתי. כפי שנראה בספר, זו לא הייתה הרוח בתנועות האחרות. בקיבוץ המאוחד עצמו, היה פער גדול בין החזון, הכוונות והתכניות, לבין ההצלחה בהגשמתם. הפער הזה הוא אחד ממוקדי המחקר, שבו אני מנסה לפענח ולפרש אותו.
גמלא אינה מצדה של הגולן
עד כאן ההקדמה. שער הספר מחולק לשניים. בחלקו העליון, תמונת סיור של ראש הממשלה לוי אשכול בגולן, מלווה באלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, דדו, לימים הרמטכ“ל. התמונה – בשחור לבן. בחלקו התחתון של השער – תמונה צבעונית של גמלא העתיקה, ממעוף הציפור. יש דיסוננס מעניין בין הצבע שבתמונת אתר ארכיאולוגי עתיק לבין השחור–לבן בתמונה בת ימינו. איני בטוח שחשבתי על כך כשבחרתי בתמונות, אך לבטח בתת–ההכרה הדבר מייצג את ראייתי את גמלא העתיקה, ואת מה שהיא מסמלת, כדבר חי ועכשווי. עלייתנו לגולן היא חידוש ההתיישבות היהודית בגולן, שגמלא, בירת הגולן הקדום, מייצגת אותו.
גמלא היא סמל לשורשים יהודיים של יישוב יהודי שנאחז באדמת הגולן, במשך מאתיים שנה ונאבק מאבק גבורה עד כלות, מול הכובש הרומי. להבדיל מהמיתוס של גמלא כ”מצדה של הגולן” – גמלא, שלא כמצדה, לא הייתה מבצר, אלא יישוב חי
גמלא היא סמל לשורשים יהודיים של יישוב יהודי שנאחז באדמת הגולן, במשך מאתיים שנה ונאבק מאבק גבורה עד כלות, מול הכובש הרומי. להבדיל מהמיתוס של גמלא כ“מצדה של הגולן” – גמלא, שלא כמצדה, לא הייתה מבצר, אלא יישוב חי. שלא כמצדה, אנשי גמלא לא התאבדו, אלא נפלו בקרב, שניהלו עד טיפת דמם האחרונה.
ההתיישבות הציונית בגולן, לאחר מלחמת ששת הימים, היא החייאת ההתיישבות היהודית העתיקה בגולן, שגמלא היא הסמל שלה. גמלא העתיקה התגלתה במסגרת הסקר הארכיאולוגי של הגולן, לאחר מלחמת ששת הימים. לצד הארכיאולוג שמריה גוטמן, שהוביל את הסקר, רוב עובדי הסקר היו תושבים ביישובי הגולן הצעירים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהוקמה האנדרטה היפהפייה והייחודית לנופלי הגולן, היא הוקמה, לא בכדי, באתר גמלא העתיקה. לא בכדי, שם אנו עורכים את הטקס הייחודי והמרגש ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בעבורי, גמלא היא האתר של אחד האירועים המכוננים של חיי, שביתת הרעב בגמלא, בתקופת המאבק על הגולן, שבו חבריי ואני צמנו ורק שתינו מים במשך 19 יום, שבהם מיקדנו את מרב תשומת הלב הציבורית, הפוליטית והתקשורתית למאבקנו על הגולן. האירוע הזה הוא נדבך חשוב בניצחוננו במאבק.
הבחירה בתמונת סיורו של אשכול אינה מקרית והיא נובעת ממקומו המרכזי של ראש הממשלה לוי אשכול בהובלת ההתיישבות בגולן בראשיתה. איני בטוח שבתודעה, גם של תושבי הגולן, ההתיישבות מזוהה עם אשכול, אך ככל שהעמקתי במחקרי, התחוור לי מקומו המרכזי. בהצבת תמונתו בשער, ראיתי מחווה של הוקרה ושל הכרת תודה, מצדי, כתושב הגולן.
שקיעת העבודה כתנועה מגשימה
הספר הזה אינו פובליציסטי, אלא מחקרי. זוהי עבודת תזה לקראת דוקטורט בחוג ללימודי מדינת ישראל, במכון בן–גוריון בשדה בוקר, המסונף לאוניברסיטת בן גוריון. את הדוקטורט החלטתי שלא להשלים, אך את התזה הוצאתי כספר. אם אחזור לחקר ההתיישבות בגולן, דומני שלא אעשה זאת דרך האקדמיה, שאיני מוצא בה
את מקומי.
אי אפשר שלא לזהות, כשקוראים בספר, את האהבה שלי למפעל ההתיישבות בגולן. אך אין זה ספר המביא את דעתי על ההתיישבות, אלא מספר את סיפור ההתיישבות והפעם, מהזווית הפוליטית, דרך המפלגות ותנועות ההתיישבות של תנועת העבודה.
הספר אינו מתאר סיפור של הצלחה. במידה רבה הוא מתאר סיפור של כישלון. כאמור, יותר משהוא עוסק בהתיישבות עצמה, הוא עוסק בתנועת העבודה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדיון בסוגיית ההתיישבות בגולן. התמונה שהמחקר הציב לנגד עיניי היא של פער עצום, דרמטי, בין התודעה העצמית של תנועת העבודה כתנועה מגשימה ומיישבת, לבין היכולת שלה להוציא לפועל את חזונה, בהיעדר נושא אנושי מגשים, שיוציא לפועל את החזון. אפשר לומר שהספר מתעד את שקיעתה של תנועת העבודה כתנועה מגשימה, שקדמה לשקיעתה כמפלגה פוליטית. דומני, שהשקיעה הפוליטית, שקדם לה אובדן דרך אידאולוגי, היא תוצאה של שקיעתה כתנועה מגשימה. לכן, למרות שאני רואה בהתיישבות בגולן סיפור הצלחה, כיוון שהספר מתמקד בתנועת העבודה, הוא במידה רבה סיפור עצוב של כישלון. מצד שני, ההתיישבות בגולן היא שירת הברבור של תנועת העבודה ואולי היא תזכורת לעברה המפואר.
בכריכה האחורית, שבה בין השאר מופיעות כמה שורות על מחבר הספר, מופיע תואר שלא הופיע בספרי הקודם, המעיד על המהפך בחיי בשנה וחצי האחרונות, ואני גאה בו מאוד – חקלאי.
ערב ההשקה של הספר יתקיים בארכיון הגולן במכון שמיר למחקר ביום ד‘ 7 ביוני 2023 ב-19:00.
