2023 הייתה אמורה להיות שנת השחרור של איה כורם מהחוזה הדרקוני עליו חתמה מול חברת התקליטים שלה, אי שם עשור ויותר לאחור. בינתיים, ניהלה כורם מאבק אדיר בניסיונה להשתחרר מהכבלים, עניינה הובא בפני בית המשפט, אפילו בכנסת דנו בזה והיא השתחררה מהחוזה ההוא מוקדם יותר השנה.
העניין הזה הוליד שתי יצירות: אלבום וחוברת קומיקס למבוגרים. הסיפור בקומיקס הוא על אלכס, שמתפרנס ממכירת מחשבותיו לחברות פרסום, עובד מהבית ושמח על כל מחשבה הנמכרת ונמחקת ממוחו. כל זה, עד שהוא יוצא למרדף אחרי איזו מחשבה אבודה שהוא מנסה להשיב לעצמו. כתבו את הסיפור איה כורם ושי רינגל ואייר אותו גד טש, בקו אפל וקודר למהדרין. ההקשר ברור.
האלבום כולל שירים וקטעי הקראה, לסירוגין, מעלילות אלכס המאויר. את הקטעים מקריא יובל מסקין ומלווה אותו מוזיקה יפהפייה מאת אדם בן אמיתי. את השירים מבצעים דני ליטני, ישי לוי, ארקדי דוכין, מזי כהן, רונה קינן, אפרת גוש, אלון עדר, דנה עדיני, מקהלת עדי, לאה שבת ועוד. 25 קטעים.
בתוך האלבום, מתבררים דברים. המוזיקה המלווה את קטעי הקריאה גולשת לתוך התחלות השירים וכך נוצר רצף מעניין. איה כורם כתבה את הכול ובחלק מההלחנות השתתף אדם בן אמיתי. קטעי ההקראה הם בעצם הרחבות על חייו של אלכס מעבר למתומצת בחוברת הקומיקס. איה כורם הייתה ונשארה יוצרת מוכשרת מאוד. המשל בסיפורו של אלכס לסיפורה שלה מול חברת התקליטים, חזק וטוב. החיבור של שני הסיפורים האלה לשירים עצמם תפור גס מדי ולא פעם נפלתי מהחוט של הסיפור.
כורם חילקה את השירים בין מבצעים המתאימים להם לדעתה, יש להאמין. דווקא כורם, המדויקת והלא-מחפפת, בחרה מבצעים שלא פעם שרים “על יד”. דני ליטני, דוכין, גוש, עדיני, אלון עדר, לאה שבת, למרות שהשיר שהיא מבצעת, “מצרים”, הוא הטוב באלבום והיחיד שגם קשור חזק לסיפור וגם עומד בזכות עצמו. רונה קינן, דניאל זמיר וישי לוי שרים, כהרגלם, כמו שצריך לשיר שיר, עם המנגינה. ואולי, חוצה אותי עכשיו מחשבה, כל זה מכוון מראש? יכול להיות.
גרעין הליווי כלל את אדם בן אמיתי בגיטרות, מתן אפרת – תופים, איתמר גרוס – פסנתר, הדר גרין – בס. בן אמיתי, שהפיק מוזיקלית, השתמש גם במקהלת עדי (20 זמרים) ובהרכב “4B” (רביעייה). 8 כינורים ניגנו פה, 3 ויולות, 3 צ’לו, סקסופון וקונטרבס. רפי קדישזון ניצח על כל זה. השפע הצלילי הזה מגדיל את השירים ונותן להם את הנפח התיאטרלי המתבקש.
את האלבום הזה, בקטע ה-25, מסכמת איה כורם בעצמה ושרה את “איש טובע”: “איך מרגיש איש טובע?/ מתגעגע מאוד לאוויר…”. למה בחרה לסכם דווקא בקטע הטביעה, אחרי שכבר “השתחררה ממצרים”? לכורם הפתרונים. אולי היא לא אוהבת הפי-אנדז ואולי היא מנסה להגיד לנו שהמאבק העצום שניהלה על עצמאותה האמנותית והכלכלית גבה ממנה כוחות והשאיר אותה אין-אונים, כמו בטביעה.
כך או כך, “אלפיים עשרים ושלוש” הוא ניסיון מרתק לגלגל סיפור בין שתי מדיות ועדיין לשמור על מסגרתו. זה הצליח בחלקו.
