תחת מבול נאצות מסית, כשהוא מג’נגל בין כל הסיעות המרכיבות את הקואליציה, בענייניות ומיקוד מטרה, מצליח רה”מ נפתלי בנט להעלות את מדינת ישראל על פסים חיוביים
לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ מנהיג “ימינה“, נפתלי בנט, בכל רחבי הארץ, התראיין אין–ספור פעמים בכל כלי התקשורת ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס‘ 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם – אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.
הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכול כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי “ימינה” תמנע זאת.
המסר מס‘ 2 של בנט בבחירות היה: “אנחנו לא מחרימים אף אחד“. גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.
המסר השלישי שלו היה – “אנחנו באים להחליף את נתניהו“, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו. המסר שלו היה הפוך: אנחנו לא מחרימים אף אחד
למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה – “אנחנו באים להחליף את נתניהו“, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו “תקווה חדשה” ו“ישראל ביתנו“. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.
מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.
שני צדדים להסכם
ימים ספורים לפני הבחירות, בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20 והתחייב שלא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עמו. הוא נראה מפוחד ומבוהל וכמי שכפאו שד, סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא“ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.
נשאלת השאלה: כאשר יש סתירה בין הצהרה חד–פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד–פעמית, או ליבת המסר?
דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר שלא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד–פעמית הסותרת אותו. במיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד–פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.
אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 הייתה התחייבות?
בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו–צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב שלא להקים ממשלה עם לפיד, בתנאי שנתניהו מתחייב שלא להקים ממשלה עם רע“ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן ולכן ההסכם כולו אינו תקף. הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים, הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.
כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו – הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך, כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו הייתה הקמת ממשלה עם רע“ם.
רע“ם היא הבייבי של נתניהו. רע“ם היא הסטארט–אפ הפוליטי של נתניהו. רע“ם היא בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.
נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים, הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת המפלגות הציוניות. אחרי שהכיש את “כחול לבן“, לאחר שקפצה להציל אותו, אחרי כישלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של “כחול לבן“. הוא הכין את נשק יום הדין – רע“ם. אומנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה אתו, אליהן תצטרף רע“ם והרוב שלו מובטח. אכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע“ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.
הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ‘ מצביעים לפי מה שהוא רוצה. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע“ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת “הציונות הדתית” לכנסת. רע“ם הייתה תעודת הביטוח של שלטונו.
אכן, מיד לאחר הבחירות, רע“ם התייצבה ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו–ימין–חרדים.
הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט, עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך אתו
תמיד, האינטרס האישי
הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט, עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך אתו ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו הייתה שהוא מוכן לממשלה עם רע“ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע“ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו שבע אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע“ם.
בניסיונו להקמת הממשלה, עמדו לרשות נתניהו סיעות “הליכוד“, רע“ם, “ימינה“, “ש“ס” ו“יהדות התורה“. יחד – 58 ח“כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת “הציונות הדתית“. לפתע, הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ‘ לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, רוצה.
נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על “הציונות הדתית“. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ‘ ללכת אתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו, לתמוך בממשלה עם רע“ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג “נועם” ב“ציונות הדתית“, יתמוך בממשלה. לנתניהו, היו כבר 59 ח“כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ‘ התגבר. עבאס נשא נאום חצי–ציוני בשידור חי, שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור, נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ‘, להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ‘ עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.
במצב הזה, כל מנהיג אחר, זולת נתניהו, היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין–מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי והלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.
ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין–רע“ם, נדרשו מפלגות לשון המאזניים, רע“ם ו“ימינה“, לחשב מסלול מחדש.
רע“ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.
המובן מאליו
במצב הזה, מהן האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו שלא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השנייה עמדה הצהרה חד–פעמית, בערוץ טלוויזיה זוטר, שהייתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?
על כף אחת של המאזניים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השנייה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?
על כף אחת של המאזניים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השנייה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?
בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי הייתה “יש עתיד“. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד, אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. כך, נקבעה ממשלה פריטטית, בין “ימינה” ו“תקווה חדשה” לבין מפלגות המרכז, השמאל ו“ישראל ביתנו” הימנית. כך, נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.
שיא הדמוקרטיה
האם זה דמוקרטי שראש מפלגה בת שבעה מנדטים, שהצטמצמה לשישה מנדטים בפועל, יהיה ראש הממשלה ולא מי שעומד בראש מפלגה בת שלושים מנדטים?
ראש הממשלה הוא מי שקיבל את תמיכת רוב סיעות הכנסת. האיש הזה הוא בנט. הוא ראש הממשלה החוקי של ישראל ובחירתו לראשות הממשלה היא דמוקרטית, לעילא ולעילא
השאלה הזאת היא היתממות של מי, שכביכול, אינם מכירים את המשטר הפרלמנטרי. אם מפלגה תקבל 59 מנדטים, אבל אף מפלגה לא תהיה מוכנה להצטרף אליה לקואליציה, היא לא תהיה מפלגת השלטון. ראש הממשלה הוא מי שקיבל את תמיכת רוב סיעות הכנסת. האיש הזה הוא בנט. הוא ראש הממשלה החוקי של ישראל ובחירתו לראשות הממשלה היא דמוקרטית, לעילא ולעילא.
שאלה אחרת היא אם לראש מפלגה קטנה כזאת, יהיו כוח פוליטי ואוטוריטה להנהיג את הקואליציה שלו. את התשובה לשאלה הזו נוכל לדעת בשנתיים הבאות. העתיד גם יוכיח אם ניתן לקיים ממשלה שאין בה אף מפלגה גדולה; אם ניתן לקיים ממשלה כל כך מפוצלת אידאולוגית, מ“ימינה” ועד “מרצ” ורע“ם; אם ניתן לקיים ממשלה כאשר העומד בראשה הוא ראש הסיעה הקיצוניות יותר (במקרה הזה – לימין), שניצבת בקצה ספקטרום הדעות בקואליציה.
כהונה תחת הסתה
בנט נכנס לתפקידו, תחת מסע הסתה ברוטלי, מסע של שקרים, מסע של הגחכה וגימוד, מסע של ניסיון בכל דרך להכשיל אותו. את המסע הזה, מובילה תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. מסע כזה לא היה בתולדות מדינת ישראל. את כל הרזומה של התעשייה, ואת כל הניסיון שצברה במסעות הציד והרדיפה שלה נגד ריבלין, מנדלבליט, אלשיך, סער, גנץ ואחרים; את כל הניסיון העשיר שלהם בהפצת שנאה, הם ריכזו, ביתר שאת, נגד בנט.
לא זו בלבד שבנט לא קיבל, כמקובל, מאה ימי חסד. הוא לא קיבל אפילו מאה שניות של חסד. במופע אימים חסר תקדים, כאשר עלה בנט לשאת את נאום ההשבעה של ממשלתו, החלה התפרעות אספסופית של הח“כים מהליכוד, הכהניסטים ועוזריהם והחרדים, שהשתוללו מרגע שהוא פתח את פיו ועד שסיים את דבריו, בצרחות, קללות וגידופים. מאז, כל אימת שראש הממשלה עולה על הדוכן לשאת את דבריו, אספסוף הח“כים הזה משתולל ומתפרע.
לא, זה לא כיוון שבנט כביכול בגד בבוחריו. זה לא משום שבנט עומד בראש סיעה של שישה ח“כים. זה לא מפני שהוא הקים קואליציה עם רע“ם. יש סיבה אחת ויחידה להשתוללות ולהסתה חסרות הרסן נגדו. הסיבה היא עצם העובדה שהוא ראש הממשלה ולא נתניהו. פולחן האישיות שהנהיג כאן נתניהו, לפיו “המדינה זה אני“, מביאה המונים לאמונה שהחלפת נתניהו היא החלפת המדינה ומי שמעז להיות ראש ממשלה במקום נתניהו, הוא בוגד במדינה וחותר תחתיה. די בכך כדי להבין עד כמה מסוכן היה המשך שלטונו של נתניהו ועד כמה הכרחית הייתה החלפתו.
ענייני, ממוקד מטרה
מאז מהפכת “גוש אמונים” בשנות השבעים, קיים בתוך הציונות הדתית אתוס על כך שהציונות הדתית מאסה בתפקיד משגיח הכשרות בקרון הרכבת וכעת, הם חותרים להיות נהג הקטר.
בנט שבר את תקרת הזכוכית. הוא ראש הממשלה הדתי הראשון בישראל. בעיניי, כיהודי מסורתי, אך לא דתי, זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. קל וחומר שזו בשורה חשובה לציונות הדתית
מי שהגשים את החזון הזה היה בנט. הוא שבר את תקרת הזכוכית בכך שהוא המנהיג הראשון מן הציונות הדתית שהגיע לשלטון. בנט הוא ראש הממשלה הדתי הראשון בישראל. בעיניי, כיהודי מסורתי, אך לא דתי, זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. קל וחומר שזו בשורה חשובה לציונות הדתית.
אך דווקא בקרב חלקים מן הציונות הדתית, מסע ההסתה נגד בנט הוא העוצמתי ביותר, נגדו, ונגד מי שמעז לתמוך בו. ביום פגישתו עם הנשיא ביידן, העלה חנוך דאום בפייסבוק את תמונתו של בנט, עטוף בטלית ותפילין כרוכים על זרועו ועל ראשו, בתפילת שחרית. דאום הציג זאת בגאווה על ראש הממשלה הדתי הראשון, שמתפלל בבוקר פגישתו עם נשיא מעצמת–העל. אני מתבייש לצטט את מבול הנאצות והגידופים האוטומטיים נגד בנט ודאום, שלא היו מביישים שום תעמולה אנטישמית.
אני מאמין בבנט. לא בחרתי בו, אך אני מאמין שיהיה ראש ממשלה טוב, שינהיג את מדינת ישראל בהצלחה ויעמוד בהצלחה באתגרים הקשים והרבים שעמם הוא מתמודד, בכל תחומי החיים. בנט כבר מבין, שהרבה יותר קל לכתוב מן הטריבונות ספרים פופוליסטיים ויהירים עם מרשם יומרני של “כך מנצחים מגפה“, מאשר להתמודד בפועל עם מגפה קשה, שאף מנהיג של אף מדינה עוד לא מצא את הדרך לגבור עליה. הוא מנהל את הממשלה באופן ענייני, ממוקד מטרה, בשיתוף פעולה פורה עם עמיתיו, במסירות ובאחריות. אני מאמין בהצלחתו להוביל את מדינת ישראל למקום טוב הרבה יותר מהמקום שבו הייתה ביום שהוא קיבל את האחריות להנהגתה.
