אורון שאול עדיין שם. זה בוער באלון כהן, שעושה כל מאמץ בעניינו. בט"ו נסע לבקר את המשפחה. כהן: "אני רואה וכואב את האימא הזאת שיכולה להיות כל אימא אחרת"
עיניו הכחולות של אורון שאול כובשות את דף הפייסבוק של אלון כהן, כל "פוסט" כמעט עוסק רק בו. חסרונו של אורון בוער בכהן, הוא רוצה שיבער באותה מידה בעם ישראל; שיעצור את שטף סדר היום הציבורי, שידיר שינה מעינינו, לא פחות מאשר הוא מדיר שינה מהאם – זהבה.
בט"ו בשבט, הגיע כהן לבית המשפחה, בלוויית שני תושבי קצרין נוספים שאינם מניחים לנושא להישכח – רנ"ג אבי מזרחי ובני שלמה. בידיהם, סל ענק מטובה של הארץ ועשרות מכתבי ברכה, חיזוק ותפילה מילדי בית הספר "בדרכי נועם" מקצרין.
"אני רוצה להודות לכם שבאתם לחזק אותי בחג הזה", פותחת זהבה שאול בחום וברכות ועוברת תוך שניות למסר נוקב אל הציבור והנהגתו: "אני רוצה לפנות לכל בית ישראל, שידע, שהחג שלי הוא לא חג בלי אורון, הבן שלי. אורון היה חייל מצטיין, הוא יצא לקרב ששלחו אותו אליו ממשלת ישראל, משרד הביטחון וצה"ל; שלחו אותו והוא עדיין מוחזק בידי החמאס. מה מצבו? אני לא יודעת ואם הוא חי, אני חושבת מה קורה אתו; האם חם לו, קר לו, האם הוא אוכל, לא אוכל, מה אתו? חוסר הוודאות הזה עושה לי חור בלב. אני לא מבינה איך ממשלת ישראל עד היום לא השכילה לדעת כיצד מחזירים אותו. היא ידעה איך לשלוח אותו, היא לא יודעת איך להחזיר אותו. אני פונה אליכם, כל בית ישראל, תבינו: היום זה אני, מחר זה יכול להיות כל אחד מכם. אז בואו תעזרו לי, בבקשה, תעזרו לי להחזיר את הבן שלי, אליי הביתה. לא משנה באיזה מצב, אני רוצה אותו אצלי פה, בבית".
ערך של חייל
"אני שמח שאת כותבת על זה, כי לאנשים אין מודעות", פותח אלון כהן, בתשובה לשאלה מה מביא מנהל מחלקת בקרה ארצית בדואר ישראל, אל זהבה שאול ואל הדחף שאינו נותן מנוח – לעורר מחדש את כל עם ישראל למודעות לנושא.
כהן ממשיך: "הגעתי לזהבה דרך איתן נמימי, האחיין שלה. הבנתי שמישהו צריך להרים את הכפפה וליצור מודעות, חשתי שאני חייב להחזיר את זה למודעות הציבורית, כי רק הד תקשורתי יעזור. אני מרגיש שזהבה היא כמו חצי-אימא עבורי, נכנסתי למקום בו אני מנסה לחשוב במקומה: איך זה לקחת את הבן, לשלוח אותו למלחמה ולא לקבל שום תשובה. אני רואה וכואב את האימא הזאת שיכולה להיות כל אימא אחרת. אעשה כל מה שאוכל למענה ולמען זה שהוא יחזור, שנדע מה אתו ושיהיה לה מקום שתוכל ללכת אליו, גם לבכות, כי אי ודאות הורגת יותר.
"לכן, יחד עם אבי מזרחי, התחלנו לעבוד על הנושא, לארגן תלמידים מבית ספר 'גמלא' ו'בדרכי נועם', מ'בני עקיבא', להגיע אליה, לשמח אותה, לארגן פעילויות כמו מסע הג'יפים של תושבי קצרין בו השתתפה, הפרחת בלונים בבית הספר 'בית ירח', בו למד אורון, הדלקת נרות בחנוכה, כתיבת מכתבים בבתי הספר ועוד.
"אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים, עם הנוער והתושבים, על מנת להעלות את המודעות לערך של חייל".
