הגיבורים שבינינו – האורח השבוע בפרויקט צילומי הפורטרט “הגיבורים שבינינו“, של הצלם מיכאל גלעדי, הוא יצחק זסלבסקי, תושב קצרין וניצול שואה, בן 82 וחצי
תיעוד וצילום: מיכאל גלעדי, פברואר 2023 הסטודיו לצילום, דרך היין 316, אזור התעשייה קצרין.
קוראים המעוניינים להמליץ על ניצולי שואה תושבי רמת הגולן לפרויקט התיעוד, נא לפנות ישירות בטלפון – 050-6475756
האורח השבוע בפרויקט צילומי הפורטרט “הגיבורים שבינינו“, של הצלם מיכאל גלעדי, הוא יצחק זסלבסקי, תושב קצרין וניצול שואה, בן 82 וחצי, שאנו זוכים לשמוע את סיפור חייו היום, למרות הקושי בשפה העברית.
נולדתי בחרסון (Kherson), אוקראינה, ב-9 בספטמבר 1940. ההורים שלי היו יעקב וחנה מלכה. כשהייתי בן פחות משנה, ב-22.6.1941, התחילה המלחמה באוקראינה, בין הצבא הגרמני והסובייטי אצלנו באזור. אז אבא ואימא ושני האחים הגדולים שלי ואני נסענו יותר מ-2,500 קילומטרים מזרחה, לאזור אוראל, בברית המועצות לשעבר, לעיר בשם צ‘ליאבינסק (Chelyabinsk).
אבא עבד במפעל שייצר עבור הצבא הרוסי גנרטורים שעבדו על דיזל. בגלל פרוץ המלחמה, העבירו את כל המפעל מזרחה על רכבות וגם אנחנו עברנו עם המכונות וכל הציוד, למקום החדש. אחרי שהגענו לשם, אבא המשיך לעבוד במפעל ואימא גידלה אותנו, שלושת האחים. קנינו פרה אחת (הבהיימ‘ה) ואני הייתי מסתובב אתה ברחובות וביערות, כדי שהיא תוכל לאכול קצת… עשיתי את זה מגיל 6 עד גיל 15. אצלנו בצ‘ליאבינסק, היה שקט. לא הייתה מלחמה, כי זה רחוק מאוד מהחזית. למשל, אני זוכר, כבר מגיל שלוש וחצי, מתחיל לזכור. למה? כי הייתה לי מחלת ילדים ואני זוכר שמאוד רציתי לאכול וביקשתי מאימא אוכל, אבל היא אמרה לי שאין כלום.
“אז תתני לי רק לחם“, ביקשתי.
אימא ענתה: “אבל אין לנו לחם. כשאבא יחזור מהעבודה, אולי הוא יביא לחם קצת“, כי במפעל שעבד שם, קיבלו כל מיני מתנות מאמריקה, שימורים וכל מיני והיה גם סופלה, שזה כמו חלב ממותק בפחיות גדולות של שני ליטר שנקרא “בידון“.
שאלתי: “אז אם אין לחם, אולי יש קרושקה (פירורי לחם ברוסית)?”.
“לא, אין לי“, אימא אמרה. “אכלת את הפירורים האחרונים כבר הבוקר“.
זאת רק דוגמה אחת. עוד דוגמה זה שכל הבגדים, המעילים, הנעליים והמגפיים עברו מהאח הבכור, לאח האמצעי ועד שזה עבר אליי, היה צריך לתקן הרבה ולתפור הכול. אחי הבכור, אברהם ז“ל, נולד ב-1931, האח האמצעי אנטולי, ב-1936 ואני – ב-1940.
אני הייתי אז קטן כזה ושברתי את העצים לענפים קטנים. שמתי על הכתף וצעקתי כאילו אני מוכר עץ להסקה. בזמן המלחמה, היה מעט מאוד צחוק, אבל כשפתחו האנשים את הדלת וראו אותי, קטנצ‘יק מוכר עצים קטנטנים לחימום, ממש צחקו בכל הכוח
ב-1944, אימא ילדה בת, אבל הייתה לה בעיה רצינית בריאותית והיא הייתה חצי כחולה ככה. היא נשארה בבית חולים ומתה שם ככה. עוד סיפור, קצת מצחיק, היה שהחיילים הרוסים היו בערב מסתובבים בעיר ומנסים למכור עצים לחמם את הבתים. אז אני הייתי אז קטן כזה ושברתי את העצים לענפים קטנים. שמתי על הכתף וצעקתי כאילו אני מוכר עץ להסקה. בזמן המלחמה, היה מעט מאוד צחוק, אבל כשפתחו האנשים את הדלת וראו אותי, קטנצ‘יק מוכר עצים קטנטנים לחימום, ממש צחקו בכל הכוח.
בית קטנצ‘יק בקצרין
כשהסתיימה המלחמה, כבר הייתי בן חמש. בעיר שלנו, צ‘ליאבינסק, יש מפעל והוא עושה בדרך כלל טרקטורים, אבל בזמן המלחמה, עשו טנקים. אני זוכר, בתאריך 9 במאי 1945, ניצחנו את המלחמה. כולם עשו חג. בעיר היה אצטדיון גדול בנוי מעץ. בקיץ, שיחקנו כדורגל ובחורף, מילאו הרבה מים בתוכו ואנשים החליקו על הקרח. כולם הגיעו לשם לחגוג, לשיר, לרקוד ולצחוק. אבל את האמת על סטלין, מה הוא עשה, לא ידענו אז.
שנתיים אחרי שהסתיימה המלחמה, בשנת 1947, התחלתי בית ספר. בכיתה היו שולחנות עם שלושה מקומות ישיבה ביחד. המורה שמה אותי באמצע כדי שאסביר לזה שישב משמאל ולזה שמימין. כנראה הייתי חכם קצת.
אחרי הלימודים הגבוהים שלי במכון פוליטכני, אחרי שאני סיימתי, עשינו במפעל מנועים על גז לטנקים. השתמשנו לא במנוע רגיל, אלא של מטוסים. כך עבדתי 29 וחצי שנים ב“ספיישל קונסטרקשן ביורו“, במחלקה של משאבות שמן ומשאבות אוויר למנועים.
בחודש נובמבר, בשנת 1989, ליוויתי את הבת יוליה עם בעלה עד לגבול של בריה“מ, כי עזבו אותנו ועלו ארצה לחצור הגלילית ואני חזרתי הביתה לצ‘ילאבינסק, דרך מוסקבה. הם המשיכו ברכבות עד לבודפשט ומשם, המשיכו אחרי יום במטוס לישראל.
לאחר קצת יותר משנה, נולדה ב-9.1.1991, הנכדה הראשונה שלנו בשם פאני ואז הזמנו חברים לעשות מסיבה קטנה שהפכנו לסבים, אבל שבוע אחר כך, הייתה כאן בארץ מלחמה מעיראק וזרקו פצצות וטילים על ישראל, אוי, אשתי, ילנה ז“ל, דאגה מאוד מאוד על הנכדה הראשונה בארץ ישראל.
רק שלושה חודשים אחר כך, ב-11 באפריל 1991, אנחנו עלינו ארצה גם והצטרפנו בחצור הגלילית לבת, לבעלה ולנכדה שלנו, שזה יום ההולדת של הבת יוליה וזה היה כמו מתנת יום הולדת שלנו.
אחרי שלוש שנים, נסענו לטבריה, כדי לקבל תעודת זכאות לעולים חדשים, שיש לנו אפשרות לקנות מה שרוצים כאן בארץ. אז קנינו בית קטנצ‘יק בשכונת “אפק“, בקצרין ואני גר פה באותו בית, עד היום. חבל, אבל אחרי שנה, אשתי, היה לה אירוע מוחי, אבל זה שהיא הייתה רופאה פנימית לא עזר לה והיא הפסיקה לעבוד כרופאה.
היום אני חי לבד, יש רק בת אחת, שתהיה בריאה עד 120 ושתי נכדות. אחרי שילנה אשתי נפטרה, ב-1998, אוי, כמה היא הייתה יפה וחזקה כזאת, נולדה ב-1999, נכדה שנייה שנקראת לינור, בישראל יש הרבה עם שם כזה. עכשיו, היא כבר מסיימת באוניברסיטת רייכמן, בהרצליה.
