יעל מדי
כל הריטואל הקבוע של כל יום חמישי – מה לבשל לשבת ? – מתפוגג ונעלם עם הדלקת הנרות. אז כבים ימי החול ואנו מתפנים לביחד השבתי המיוחד שלנו
זה רק אצלי שהשבוע עובר ככה כל כך מהר? לפני רגע, הייתה שבת והנה שוב הגיעה עוד אחת. לא מתלוננת, חלילה, הכי אוהבת את השבתות שלנו. רק שסיר המרק מהשבת הקודמת עוד במקרר ואני כבר צריכה להוציא אותו משם ולקרצף למרק החדש. אני תמיד משאירה אותו ליום ראשון, או שני, למקרה שלמישהו פתאום יתחשק מרק עוף חם, מלא ירקות ובריאות. בשבת יש עליו הסתערות, אבל ביום ראשון, הוא כבר לא באופנה.
“למה ככה?, אני מתרגזת על הילדודס, “אתם רעבים, בחוץ קריר ויש מרק חם מעולה, למה צריך לאכול משהו אחר?”
“כי לא בא לנו מרק עכשיו”, הם עונים לי במקהלה.
“ומה עם העוף שנשאר?”
גם עליו לא בא להם. שעות עומד האיש שלי במטבח וטורח לשבת. למה אי אפשר לחסל את השאריות במשך השבוע… מזל שיש כלב שנהנה מהן.
אז עכשיו נשאר לי לשטוף את הסיר של המרק ועוד כמה קופסאות של סלטים, שגם בהם אף אחד לא טרח להציץ. ככה מדי שבוע, מגיע יום חמישי, באורח פלא יש לומר. על השיש והשולחן במטבח, ערימות של קניות לשבת, כן, כמעט כל שבוע זה קורה.
אז מתחיל הריטואל הקבוע של יום חמישי: אז מה מבשלים הפעם? שניצלים לשישי בצהריים ומרק ודג מזרחי לשבת בערב. בשבת, התפריט משתנה. כשהמתבגר מגיע מהישיבה, אין אישור להכין עוף בתנור, כי זה מזכיר לו אוכל של פנימייה. בת הזקונים אוהבת עוף ברוטב אדום, הבכורה רוצה גיוונים, השלישי מתלונן שאצל כולם יש קינוחים ואצלנו – רק כשיש אורחים, אז מרשימים. חוץ מזה, צריך לחשוב על המנות הראשונות, בורקס בשר, או פאי רועים, לפעמים כבד, או קונכייה ממולאת במעורב. בקיצור, משקיעים.
כשהחורף מגיע, אני מתמלאת בחשק לסיר חמין של שבת. פתאום, בוקר אחד, התעוררתי עם אהבה חדשה – חמין והדבקתי את כל המשפחה. טוב, לא באמת את כולם. הזוגי לא מבין “מה יש לי לאהוב בסיר הזה, תאהבי אותי עוד קצת עדיף”. הקטנים טוענים שהם ממילא מסתפקים במנה הראשונה. הגדולים בסדר אתו. אבל כולם מבינים שאימא צודקת, כי האימא שלהם תמיד צודקת. הם גילו שיש משהו כיפי בסיר הענק, שמלא בכל טוב, בצלים, קטניות, תפוחי אדמה, קציצות סולת, בשר וביצים קשות.
בבוקר שבת אנחנו מתעוררים לריח חזק, שותים קפה עם ריח של חמין ואוהבים להציץ עליו על הפלטה מדי פעם, לראות שהנוזלים התאדו היטב ושצבע החמרה המגרה התפשט על כל הסיר וכולם מחכים במתח לארוחה, לוודא שהצליח לנו אתו השבת, כי אף פעם אין לי מתכון מדויק, אצלי הכול עם היד והלב והעין.
לאחרונה, יצא ספר החמין של אסנת לסטר, שמאגד בתוכו את מתכוני החמין של כל העדות ומגוון משפחות, עם צילומים נהדרים. עברתי עליו בהתלהבות, מתפעלת מהטוויסטים השונים שלו בכל בית ומשמח אותי לראות שיש לנו מאכל שבת עם קונסנזוס. אני מנסה לשכנע את הזוגי שהנה יש הוכחה שחמין זו אחלה של ארוחה לשבת חורפית.
אני כל כך אוהבת את השבתות המשפחתיות שלנו. הרגע הזה שאנחנו מכבים לגמרי את ימי החול. הבית נקי. ריחות תבשילים, חלות בית ועוגות מתפזרים לכל כיוון. מדליקה את נרות השבת, נושמת עמוק אל תוך השקט, כולנו מתכנסים לנו יחד, לארוחות מפנקות עם שיחות סביב השולחן, משחקים, קפה, תה, עוגות והתכרבלויות. לפעמים, מצטרפים למשפחה המורחבת, לפעמים עם חברים, אבל גולת הכותרת של השבת זה הביחד המשפחתי שלנו, עם הרבה אוכל טוב, שירים, עיתונים, ספרים השלמת שעות שינה ושמחה גדולה. איזה מזל שהמציאו בשבילנו את שבת המנוחה.
