כבר מילדות הסתובבה במפעל השוקולד של אביה ועשתה היכרות צפופה עם מה שיהיה למפעל חייה שלה. קרינה צ'פלינסקי, מ"דה קרינה", חיה את השוקולד
שוקולד מגיל ינקות
כששואלים את קרינה צ'פלינסקי מאיזה גיל היא בעסקי השוקולד התשובה תהיה – מאז ומתמיד. כשקרינה הייתה ילדה צעירה בארגנטינה, ההורים היו מאוד עסוקים בעבודה במפעל השוקולד והילדה הצעירה הסתובבה להם בין הרגליים במפעל. כדי שלא תפריע, נתנו לה תעסוקה מיוחדת – ציור, ויצירה בשוקולד. לא היו במפעל טושים וגם ככה, בשוקולד יותר טעים… היא עטפה פרלינים, הדביקה תוויות וספרה אריזות שוקולד. למרות שזו נתפסה אצלה כתעסוקה מהנה, היא בעצם סייעה למשפחה כבר מגיל צעיר ונדבקה בחיידק האהבה לשוקולד.
בגיל צעיר, אביה של קרינה החל לעבוד עם אביו, במטרה לסייע למשפחתו. כך גם יתר האחים, שעבדו עם הסבא במפעל, מגיל צעיר.
קרינה: "זכור לי, שבאחד הימים, אבי ואחיו היו עסוקים והושיבו אותי בתוך התוף של אחת ממכונות השוקולד הריקות. כשהשתעממתי והרעשתי, אבי אמר: אם תפריעי, תישארי בעונש בפנים חודש… זה נאמר כבדיחה ועד היום, מזכירים לי את זה, אבל לי היה ברור שבמפעל, שאז היה בבית של סבי וסבתי, אסור להפריע לגדולים.
"אבא, שלא למד, הכניס בי את הרצון והשאיפה ללימודים גבוהים, כך שהלכתי ללמוד. למדתי כימיה ותואר שני בתזונה קלינית, ששניהם קשורים לתחום העיסוק שלי היום. תמיד עבדתי במפעל עם אבא והייתי גם מאוד מעורה בקהילה היהודית בארגנטינה. הדרכתי, לימדתי בבית הספר וסייעתי במפעל, שהלך וגדל והגיע למקום בו מועסקים 100 עובדים. הייתי עסוקה מאוד".
"הסתובבנו בן הדוכנים וכל הזמן הסתכלנו על שוקולד. טעמנו, שאלנו, המשיכה הייתה טבעית. כשהתפתחה שיחה על ייצור שוקולד ושמענו שישנו מפעל קטן שסגר והמכונות למכירה בחיפה, החלטנו להיכנס לשם. המכונות הגיעו לגולן כבר למחרת"
"חייב להכיר לך את אהבת חייך"
באחד הימים, חבר אמר לה: "אני חייב להכיר לך את אהבת חייך". קרינה צחקה, אבל לא ידעה שהחבר הכין לה הפתעה ובאחד המפגשים החברתיים, סידר שגיורא יגיע. השניים נפגשו ומאז לא נפרדו. קרינה וגיורא נישאו. הבן, אוריאל, משרת בצבא והבת, אבי, לומדת במכינה קדם-צבאית. קרינה השיבה לחבר באותו המטבע, הכירה לו את חברתה הטובה והשניים נישאו אף הם. לאחר הנישואים, עשו השניים טיול בארץ. בין היתר, ביקרו בגולן והתאהבו במקום. גיורא, יליד הארץ, תמיד רצה לחזור לישראל וקרינה ביקרה בה עוד עם הוריה. לא מפתיע שנושא העלייה ארצה נכח בבית.
בחלוף השנים, הרגישו צורך בשינוי. היה ברור שאם עוזבים את בואנוס איירס, המטרה היא ישראל ולא ארה"ב, או אירופה, כמו שעשו רבים מחבריהם ומשפחתם. אוריאל היה על סף עלייה לכיתה א' וקרינה הרגישה שהגיע הזמן והבשילו התנאים וכשמשהו צריך לקרות, הוא קורה. הזוג ניגש לסוכנות היהודית ודברים החלו לזוז מהר מהצפוי.
"כשהגדלנו את העסק וישבנו עם היועץ העסקי, ששאל מה הכי חשוב לנו, ענינו ללא היסוס: 'שבת'. השוקולד שלנו כשר, המקום אינו פתוח בשבתות וחגים ומאפשר לנו משפחתיות שחשובה לנו מאוד. אני מדליקה נרות שבת עוד מהבית בארגנטינה"
הציעו להם מספר אפשרויות קליטה. משפחה צעירה, הורים משכילים, עם שני ילדים, הם פוטנציאל טוב, נאמר להם. קרינה וגיורא שאלו על הגולן. הנציגה סיפרה על אולפן בקיבוץ עין זיוון, עם אופציה לקליטה במסגרת פרויקט "בית ראשון במולדת". השניים התלהבו והרגישו איך חלקי הפאזל מתחילים להסתדר. נאמר להם שבקיבוץ ישנן מערכות חינוכיות מתאימות לילדים והם יוכלו ללמוד עברית ולהתחיל לעבוד במקום. הזוג חלם על יישוב קטן וקהילתי, בו יוכלו להיות שותפים לעשייה וליצור עסק משפחתי משלהם. בטיול באזור, זכרו את הביקור בארץ (בחורף 92') את הגעתם במקרה ליום פתיחת העונה באתר החרמון וההזדמנות שקיבלו לעשות סקי בארץ. מאז, כבר נקשרו לגולן ולחרמון.
ישר לחג הדובדבן
המשפחה הגיעה לעין זיוון במאי 2002, בדיוק לפתיחת עונת הדובדבן. הם התקבלו באהבה רבה. אצל קרינה, נחקק הביקור הראשון במטע כחוויה מעצבת. שפע הפרי, ריחות האדמה והמטעים, כמות הפרי "הזהב האדום", תחושת החופש, הטבע והחוויה החקלאית הישראלית. לאחר הביקור, נותרו בבית המון דובדבנים. קרינה החליטה לרקוח ריבה, ממנה חילקה לחברים במשק. כולם התלהבו והיא החלה למכור ריבות. הריבות נמכרו בחדר האוכל, בהמשך בבוסתן והביקוש הלך וגבר. אבל זו לא הייתה המשרה הראשית שלה אז, היא עבדה בחדר האוכל בתיירות עין זיוון והכינה ריבות. "מפעל הריבות" הביתי הפך למשרה שנייה: הכנת הפירות לבישול, בישול הריבה, מילוי הצנצנות, הדבקת התוויות.
קרינה: "הבית הפך צר מלהכיל הכול. החלטנו לשכור מקום קטן ולפתוח עסק. הכנו תכנית עסקית ושלוש שנים לאחר העלייה ארצה, עברנו למבנה קטנטן שהיה בעבר המרפאה של הקיבוץ".
כמו תמיד, זה לא היה תהליך בלי חשיבה, או תכנון. הסקרנות הטבעית שלהם לקחה אותם לתערוכת המזון "ישראפוד".
"ככה אנחנו. לומדים, חוקרים, מלאי סקרנות לכל תחום חדש. אז נסענו. הייתה לנו טרנטה והנסיעה לתל אביב הייתה מאתגרת לזוג עולים חדשים עם רכב ישן. הגענו לתערוכה, הסתובבנו בן הדוכנים וכל הזמן הסתכלנו על שוקולד. טעמנו, שאלנו, המשיכה הייתה טבעית. לכן, כשהתפתחה שיחה על ייצור שוקולד ושמענו שישנו מפעל קטן שסגר והמכונות למכירה בחיפה, החלטנו להיכנס לשם בדרך חזרה הביתה. המכונות הגיעו לגולן כבר למחרת. מאותו רגע נערכו ניסיונות וריחות השוקולד היו באוויר. לא יכולתי לעצור את הדמעות… ההתרגשות, הריחות עוררו זיכרונות, רגשות, געגועים…".
קרינה מספרת ומתרגשת והדמעות מבצבצות. היא אפילו התקשתה ללכת מהבית למבנה אליו עברו וגיורא צעד אתה וממש תמך בה, יום יום, בימים הראשונים. היה ברור לשניהם שהם בדרך הנכונה ושוקולד זה הייעוד. במקום בו עבדה, היו שני חלונות. האחד השקיף על החנות והמבקרים הסתכלו עליה עובדת והשני פנה לכיוון החוץ וממנו ראתה את הטבע וצפתה בשקיעה יום יום. כל המבנה היה 60 מטר רבוע שבתוכם התקיים עולם שלם – מפעל, חנות, משרד, מחסן ובית קפה.
"שמתי לב שאנשים ממש סקרנים ורוצים לראות מה אני עושה. כולם מבקשים גם לטעום. כך הבנו שחייבים להסביר ולתת טעימות וצריך סוג של מרכז מבקרים. כמובן שהתאמנו את המקום לכך ונהניתי מכל רגע ומחמאה שקבלתי".
החלום ושברו… ושִיקוּמוֹ
קרינה: "חצי שנה אחרי הפתיחה, באוגוסט, החלה המלחמה והכול נעצר. לא היו מבקרים, אלו שהגיעו לא רצו לקנות והסחורה שנמכרה לחנויות – שוקולד וריבות, החלה לחזור אלינו. החלום ושברו… לא רק שההשקעה הייתה ענקית, גם לא הייתה הכנסה. מזלנו, שאחרי המלחמה, הציבור הישראלי התגייס והעדיף מוצרים ישראליים, בעיקר מהצפון". קרינה דומעת שוב כשהיא מספרת על החיבוק החם, שקיבלו מהקהל הישראלי.
"לפתע, היו בקשות רבות עד כדי כך שגייסנו לעזרה את הילדים והשכנים. הבת הדביקה מדבקות, שכן נסע לתל אביב לספק סחורה. זו הייתה תקופה בה חשתי את החוסן הלאומי, האחדות, הרוח הישראלית".
פתאום, ה-"60 מטר" הפכו קטנים. הם התחיל לחפש מקום גדול יותר. המעבר הבא לקח עוד שנתיים וחצי והם הגיעו למקום הנוכחי, עם המון חששות, אבל חדורי מטרה. ההבנה שיש מקום לשלב פעילות תיירותית הביאה לפתיחת מרכז מבקרים, עם מתחם סדנאות, בית קפה וחנות. לא הכול היה מיד עם ההתחלה, אבל כל הזמן עמד לנגד עיניהם המוטו של אביה של קרינה – מצוינות. לעשות הכול הכי טוב שאפשר וכך היה ויהיה.
קרינה עובדת לצד בעלה. כשהיא נשאלת מהו סוד ההצלחה ואיך משלבים זוגיות ועסק? גידול ילדים והצלחה מקצועית? היא עונה: "לכל אחד מאתנו תפקיד. אנחנו עוסקים בתחומים שונים. הוא בצד העסקי ואני בצד המקצועי. בעבודה, לא מדברים על הבית ובבית, לא מדברים על עבודה. זה שומר על יציבות. הכי חשוב הוא שלמדנו שהשבת היא הזמן המשפחתי שלנו.
"כשהגדלנו את העסק וישבנו עם היועץ העסקי שליווה אותנו, ששאל מה הכי חשוב לנו, ענינו ללא היסוס: 'שבת'. השוקולד שלנו כשר, המקום אינו פתוח בשבתות וחגים ומאפשר לנו משפחתיות שחשובה לנו מאוד. אני מדליקה נרות שבת עוד מהבית בארגנטינה, גיורא תופס פיקוד ומכין את רוב ארוחת השבת. אני אחראית על הסלטים והתוספות. אנחנו משפחה שאוהבת לאכול טוב וגם לשתות כמו שצריך. בשבת בבוקר, מכינים בראנץ' גדול ובחלק מהשבתות, מטיילים בארץ עם חברים ונחים קצת מהשבוע. דבר נוסף הוא השוני בינינו. אני רואה צעד קדימה ומתכננת להווה הקרוב. גיורא מעדיף להסתכל ממש אל העתיד, עשרה צעדים קדימה ואנחנו משלימים האחד את השני בחשיבה".
שגרירה מתוקה
לאחרונה, לרגל יום ההולדת ה-70 למדינת ישראל, עלה קמפיין שילוט חוצות "אחרי 70 שנות… יש במה להתגאות". קרינה נבחרה לקמפיין, כאחת מ-12 דמויות בלבד, המייצגות את 70 שנות מדינת ישראל והרוח הישראלית. קרינה הצטלמה לשילוט, כשהוא אוחזת בידה פלטה ועליה המון פרלינים "הר חרמון", כי מה יותר ישראלי מההר המושלג הלאומי שלנו, שהעניק לקרינה את הרעיון לייצר את הפרלין הנמכר והמוכר ביותר.
הצילום נעשה על רקע הטורבינות, בנוף האביבי הפורח של צפון הגולן. פרלין "הר חרמון" הוא חיבור בין כל הערכים שלה. הליבה – ריבת חלב ארגנטינאית מתוקה, החוץ, שוקולד חלב ישראלי משובח ולמעלה – ההר מושלג כל השנה…
לכבוד החג, ניתן למצוא במרכז המבקרים את מארזי "פרלין ישראל", "מארזי השבעים", החולקים כבוד לטעם ולסגנון הישראלי, לאורך השנים. המארזים מעוצבים בסגנון של פעם ובתוכם, פרלינים בטעמים שונים: טופי ריבת חלב, תפוז וגרנד מרנייר, קפוצ'ינו ושקד. וזה לא הכול… במרכז המבקרים, ניצב מיצג ה-70 – פסל משוקולד, הבנוי ממגן דוד והמספר 70, המעוטרים בסממנים ישראליים והכול, כמובן, עשוי משוקולד בעבודת יד.
הצלחות מייצרות הצלחות, לא מתרחשות לבד. צריך חזון ותעוזה. נחישות ושאיפה למצוינות – זו הרוח הישראלית והיא פועמת בעורקיה של קרינה צ'פלינסקי. חג 70 שמח!
