הקנין הרווח הוא הקניין המוחשי – כיסא, דירה, מכונית. הבעלות בדבר שאינו חפץ, דבר שלא ניתן להחזיק בו, להרגיש אותו, או אפילו לראות אותו, מכונה "קניין רוחני" – למשל, פטנט

מאת: עו"ד תהל חכם

כשמדברים על המונח "בעלות", מקובל להתייחס לבעלות על חפץ מוחשי כלשהי. למשל, לאדם מסוים יכולה להיות בעלות על מכונית, על כיסא, על עיפרון וכן הלאה. בדרך כלל, הבעלות הולכת יד ביד עם ההחזקה. רואים אדם כלשהו נוהג במכונית, מחזיק בעיפרון, או יושב על כיסא ויודעים כי מרבית הסיכויים שהוא גם הבעלים. כמובן, שייתכן כי שכר את המכונית, אבל שכירות תהיה פחות נפוצה בנכסים זולים, כמו עיפרון. באופן טיפוסי, מי שטופס את ההחזקה בחפץ, הוא גם הבעלים שלו והוא זה שיקבע מה יהיה בו. לא סתם אומרים כי "ההחזקה היא 90% מהחוק" (Possession is nine-tenths of the law).

אולם, יש גם בעלות מסוג אחר. זוהי הבעלות בדבר שאינו חפץ, דבר שלא ניתן להחזיק בו, להרגיש אותו, או אפילו לראות אותו. אחד מהסוגים הללו מכונה "קניין רוחני". כך, למשל, כאשר אומרים שמישהו הוא הבעלים של פטנט. הוא אינו הבעלים של השיטה הספציפית שהוא המציא. אלא, יש לו את הבלעדיות לעשות בהם שימוש. למשל, אם חברת תרופות המציאה שיטה לייצר תרופה, ואם רשמה על כך פטנט, היא תהיה היחידה שיש לה הזכות לייצר את התרופה בשיטה הזו. כשאתם קונים את התרופה בבית המרקחת, אתם הופכים להיות הבעלים של קופסת הטבליות הספציפית שקניתם. אם תמצאו שיטה אחרת לייצר את אותה תרופה, אתם תוכלו לעשות זאת. חברת התרופות, הנכס שלה הוא בעצם הזכות הבלעדית לייצר את התרופה בשיטה הספציפית הזו.

מי שרשם ראשון

מה צריך לעשות כדי לקבל פטנט? זה נשמע פשוט אומנם, אבל לא כך הדבר. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להמציא משהו; אבל לא סתם משהו. החוק קובע כי פטנט צריך להיות "חדש, מועיל, ניתן לשימוש תעשייתי ושיש בו התקדמות המצאתית".

ניקח לדוגמה את חברת התרופות: אם אני אשנה רק במעט חלק מהתהליך של ייצור התרופה, לא אוכל לקבל על זה פטנט. אצטרך להראות שהשקעתי משאבים ושמה שהמצאתי הוא באמת מועיל ומתקדם. לא די בשינוי קטן. הדבר השני שצריך לעשות, לאחר ההמצאה, הוא לרשום את הפטנט. בכל מדינה, יש את משרד הפטנטים שלה וברמת העיקרון, הרישום של כל פטנט "תופס" רק לגבי המדינה שבה הוא נרשם. נניח, למשל, שאני רושם פטנט בישראל, לא די בכך כדי למנוע ממפעל סיני לייצר את אותו הדבר באותה השיטה. מסיבה זו, בדרך כלל, בוחרים ממציאים במספר מדינות עיקריות כדי לרשום בהן פטנט.

משמעות הדברים האלה היא כי מי שמקבל את הפטנט הוא לא מי שהמציא אותו ראשון, אלא מי שרשם אותו ראשון. יש בכך היגיון רב, שכן זה יכול לחסוך ויכוחים והתדיינויות משפטיות. אולם, ניתן גם לחשוב על שיטות אחרות. אכן, בזכויות יוצרים, למשל, יש חשיבות למקוריות היצירה, לא לשאלה מי היה ראשון. על כך, בהזדמנות אחרת.