ועד יישובי הגולן היה פה תמיד. מתחילת ההתיישבות החדשה בגולן, עבור בכל האירועים שעבר האזור, בכל הדרמות, במאבקים, בניצחונות. השבוע זה נגמר. כמה ציונים בדרכו של הוועד, שפשוטו כמשמעו, הציל את הגולן
בשקט בשקט, מתחת לרדאר הציבורי, אירע השבוע אירוע היסטורי בגולן. הוועד המנהל של עמותת ועד יישובי הגולן החליט על הקפאת העמותה. המצב הגלובלי המתמשך הביא אותנו לתובנה ולמסקנה, שלא נשקף איום על הגולן בעתיד הנראה לעין ואין עוד הצדקה לקיומו של הוועד. זו הזדמנות לספר את סיפורו של ועד יישובי הגולן.
האמת היא שסיפורו של ועד יישובי הגולן ראוי לסֵפֶר בן כרכים אחדים וכמובן שהניסיון לספרו במאמר בעיתון הנו יומרה חסרת כיסוי. לכן אסתפק בכמה ציוני דרך.
***
ועד יישובי הגולן פעל לסירוגין לכל אורך שנות ההתיישבות הגולן ומילא בתקופות שונות פונקציות שונות. בשנותיו הראשונות, לא עסק הוועד במאבקים פוליטיים, אלא היה הגורם המייצג את התושבים מול הממשלה, צה”ל – שהיה הריבון בשטח, הגורמים המיישבים ובראשם, הסוכנות היהודית ותנועות ההתיישבות. הוועד לא עסק בפוליטיקה במובן של המאבקים המאוחרים יותר, אולם ההתיישבות בגולן מעיקרה היא פוליטית – עשייה שנועדה להבטיח את היות הגולן חלק ממדינת ישראל, באמצעות קביעת עובדות התיישבותיות בשטח, שתיצורנה סיפוח זוחל למעשה, ברוח הציונות המעשית של “עוד דונם ועוד עז”. ועד יישובי הגולן דחף להאצת ההתיישבות, לקידום פיתוח הגולן מבחינה כלכלית ולייצוג צרכי התושבים. כיוון שממשלות אשכול וגולדה תמכו בהתיישבות, לא היה צורך במאבקים חזיתיים, אלא בדחיפה ודרבון.
באותם ימים, היה הוועד גוף מאוד בלתי ממוסד. לא היו בו עובדים בשכר, לא הייתה לו הגדרה משפטית כלשהי, לא היו לו מוסדות נבחרים והוא לא פעל באופן סדיר. הרוח החיה בוועד היה יהודה הראל – לפי הצורך הוא לעתים היה יו”ר, לעתים מישהו אחר הוגדר כיו”ר, לעתים איש לא הוגדר כיו”ר ולעתים הוועד היה יהודה.
ביניים: חלק בלתי נפרד מישראל
ועד יישובי הגולן, כגורם המוביל מאבק פוליטי, הוא תוצאה של מלחמת יום הכיפורים. פינוי היישובים ביום הראשון למלחמה היה אירוע טראומטי. אף שחזרת המתיישבים החלה כבר בחלוף יומיים-שלושה, עצם הפינוי היה רעידת אדמה. המטרה שהציב הוועד הייתה הפיכת המציאות הגולנית למוצקה ובלתי הפיכה. הוועד החל לפעול להקמת עיר הגולן, שתקלוט אוכלוסייה רבה ותהיה העוגן הדמוגרפי של הגולן, ליישוב מרכז הגולן שהיה פרוץ ובו הצליחה הפלישה הסורית ולהקמת ההגמ”ר, כדי שגם במתקפת פתע סורית, היישובים לא יהיו נטל צבאי, אלא נכס.
הדרישות הללו נענו מיד, אולם מהר מאוד מצא עצמו הוועד מנהל מאבק ציבורי ראשון, נגד נסיגה מהגולן, או חלקים ממנו, בשיחות הפרדת הכוחות עם הסורים. תחת הכותרת “הגולן חלק בלתי נפרד מישראל”, הוביל הוועד מסע הסברה ארצי, פעולה פוליטית מול הממשלה, פעולה תקשורתית ופעילות הפגנתית. בין השאר, הוקם באופן בלתי לגאלי היישוב קשת, בפאתי קונייטרה. המטרה – מניעת כל נסיגה מהקו הסגול, לא הושגה בסופו של דבר. הייתה נסיגה מרוב העיר קונייטרה ומצומת רפיד. אולם הגולן, כמעט כולו, נשאר בידינו. כל היישובים נשארו על מכונם (אך למרבה הצער חלקת תפוחי האדמה השייכת לאל-רום הייתה בשטח ממנו נסוגונו) וכל הנכסים הביטחוניים נותרו בידינו. גולדה מאיר ניהלה מו”מ קשוח ונחוש, תחת מלחמת התשה קשה והשיגה הישגים רבים. היא עצמה ושרי הממשלה הודו, שהמאבק שהוביל הוועד העניק למנהלי המו”מ רוח גבית, שחיזקה את יכולת עמידתם.
את המאבק הזה הנהיג יהודה הראל והוא המשיך להיות הרוח החיה של הוועד גם בשנים הבאות. הוועד עבד בצורה רציפה יותר, אך עדיין בלתי ממוסדת. באותן שנים, הקים הוועד את גרעין קצרין והוביל מאבקים להמרצת הקמתה של עיר הגולן. הוועד הקים והדריך גרעיני התיישבות, פעל מול התנועות להקמתם ונאבק מול הממשלה לאישורם. יש לציין, שהממשלה, ממשלת רבין הראשונה, הייתה הממשלה שיישבה את הגולן יותר מכל ממשלה לפניה ואחריה. אחד המפעלים החשובים של הוועד באותם ימים היה העיתון “ארץ הגולן”.
ביניים: חוק הגולן
בתקופת קמפ-דיוויד, ועד יישובי הגולן הצטרף למאבק נגד עקירת היישובים בסיני. לאחר שנחתם הסכם השלום עם מצרים שהיה כרוך בעקירת היישובים, ולאחר ששר החוץ משה דיין הבהיר שדין הגולן כדין סיני, ועד יישובי הגולן הגדיר מטרה חדשה – יצירת מציאות שונה מזו שהייתה בסיני. מראשית ההתיישבות בגולן, הסתפקנו בציונות המעשית: קביעת עובדות התיישבותיות בשטח, על פי הרעיון שהיכן שעוברת המחרשה, שם ייקבע הגבול. בסיני הוכח שההתיישבות כשלעצמה, בוודאי כשהיא מצומצמת, אין בה די כדי למנוע נסיגה. יש צורך בריבונות. היעד החדש היה – חוק הגולן, שיספח את הגולן לריבונות ישראל.
ועד יישובי הגולן רתם את תושבי הגולן למאבק ארצי, תחת הכותרת – “אסור לאבד את הצפון”. מאות אלפי ישראלים חתמו על עצומה למען חוק הגולן שנקראה “עצומת המיליון”. בראשות ח”כ אברהם כץ עוז (המערך), הוקמה בכנסת שדולת הגולן, שהובילה את המאבק למען החוק. הוועד רתם את תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער למאבק ולהחתמה על העצומה. נערכו פעולות הסברה בכל רחבי הארץ. הופעל לחץ כבד על המערכת הפוליטית. המאבק הסתיים בהצלחה רבתי. ב-14 בדצמבר 1981, החילה הכנסת ברוב גדול את החוק, המנהל והמשפט הישראליים על הגולן ובכך סופח הגולן לריבונות ישראל. את הצעת החוק הגיש ראש הממשלה, מנחם בגין.
את המאבק על חוק הגולן הנהיג יו”ר ועד יישובי הגולן, שמעון שבס, אז חבר קיבוץ אפיק. באותן שנים, קמו המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין וראשי המועצות, איתן ליס וסמי בר לב, וכן יהודה הראל, היו שותפיו המרכזיים בהנהגת הוועד.
לאחר שהגולן סופח לישראל, כל איום בנסיגה לא נראה באופק וכבר קמו המועצות שטיפלו בסוגיות האזרחיות. לא היה עוד צורך ממשי בוועד, אולם הוא המשיך לפעול עד 1984. עיקר תפקידו היה בקידום הנושאים המשותפים לקצרין ולמועצה האזורית, חיזוק הקשרים בין המועצות והוצאת “ארץ הגולן”. הוועד פעל עד ששבס החליט לסיים את תפקידו, כשלא נבחר לראשות המועצה. ההחלטה האחרונה של הוועד הייתה להמשיך בקיומו. למחרת, פסקה פעילותו לחלוטין…
ביניים: העם עם הגולן
עשר שנים לאחר חוק הגולן, התחדש האיום על הגולן. במלחמת המפרץ הראשונה, סוריה הצטרפה לקואליציה האמריקנית נגד עיראק. ישראל הייתה אמורה לשלם את המחיר – למסור לסורים את הגולן. זה היה הסדר החדש במזרח התיכון שניסה להוביל מזכיר המדינה האמריקני בייקר.
ישיבה משותפת של מליאות המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין החליטה פה אחד להקים מחדש את ועד יישובי הגולן, לקדם את פני הסכנה. אלי מלכה נבחר לתפקיד היו”ר. הפעם הדברים נעשו בצורה ממוסדת הרבה יותר – על פי החלטות פורמליות של המליאה והוקמה עמותה על פי חוק.
הוועד הקים מחדש את לובי הגולן, הפעם בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה. הוא פעל בעת ועידת מדריד והמו”מ שהחל לאחר מכן בוושינגטון. אולם עמדתו של ראש הממשלה שמיר הייתה נחרצת והסכנה לא נראתה משמעותית. הוועד, יחד עם המועצות, הוביל את אירועי שנת ה-25 להתיישבות בגולן ובמרכזה עצרת חצי היובל, בהשתתפות ראש הממשלה, שמיר וראש האופוזיציה, רבין, פחות משבועיים לפני הבחירות. השניים נשאו נאומים חוצבי להבות בעד הגולן וזכורים במיוחד דבריו של רבין, שעשינו בהם שימוש רב בהמשך מאבקנו: “לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל!”.
לאחר עלייתו של רבין לשלטון, החל מו”מ אמיתי על נסיגה מהגולן. ועד יישובי הגולן פתח במאבק הגדול על הגולן, שנמשך עד כישלון המו”מ בתקופת ברק, בשנת 2000. היה זה מאבק חסר תקדים בעוצמתו, בסחיפת הציבור בגולן ובסחיפת רוב אזרחי ישראל. מראשית המאבק כבלנו את ידינו, מסיבות עקרוניות וטקטיות, לקווים אדומים: מאבק על פי חוק, בלתי אלים – כולל אלימות מילולית, מאבק מכובד. ועם זאת, מאבק נחוש. איך מרבעים את המעגל הזה? ביצירתיות רבה מצאנו את הדרך. ניהלנו מאבק חכם.
תקצר היריעה לתאר את המאבק הזה, ואציין רק כמה סימני דרך:
“שלום עם הגולן” – סיסמתנו הראשונה, שנועדה והצליחה לנתק את הקשר הגורדי בתודעה הציבורית, בין שלום ונסיגה ובין שאיפה לשלום ותמיכה בנסיגה.
לובי הגולן – לאחר הבחירות נטל את הובלת הלובי אביגדור קהלני, גיבור ישראל, ח”כ מטעם מפלגת העבודה. בתקופת ברק, יו”ר הלובי היה יולי אדלשטיין, היום יו”ר הכנסת.
רמה לישראל – ארגון חוץ-גולני שהקמנו, שפעל למען הגולן. לימים הוא היה הבסיס להקמת “הדרך השלישית”. בתקופת ברק, הוקם ארגון חדש – המועצה הציבורית למען הגולן. כן הקמנו גוף של “השמאל עם הגולן”.
מגמלא לירושלים – ארבעה ימים של מסע טרקטורים מגמלא, דרך חיפה ות”א, לירושלים. כל יישוב תרם טרקטור וטרקטוריסט. לכל טרקטור נרתמה עגלה ועליה מיצג ייחודי שעוצב ובוצע בידי צלצר ז”ל. התקשורת סיקרה ללא הפסקה את המסע, שכלל עצרת בכל ערב במקום שבו חנינו.
עוז 94′ – 19 יום של שביתת רעב בגמלא של חברים ופעילים מן הגולן. השביתה מיקדה את ההתעניינות הציבורית והתקשורתית (כולל התקשורת הזרה) במאבק יותר מכל אירוע אחר. רבע מיליון ישראלים עלו לגמלא להזדהות עמנו.
מיצג הגולן – מיצג נודד, הכולל מבנה ייחודי ובו מוקרן סרט על שלושה מסכי ענק בטכנולוגיה המתקדמת ביותר לאותה תקופה. המיצג נדד בערים שונות בארץ ומיקד עניין רב. בסופו, נחת בקצרין.
עצרות תושבים – לפחות ארבע פעמים נערכו עצרות המונים של הגולן. יישובי הגולן כמעט התרוקנו באותם ערבים וההשתתפות הייתה תמיד מעל הציפיות האופטימיות ביותר שלנו. עצרות כאלו היו באמפי קצרין העתיקה, ערב שביתת הרעב, בגמלא, בסיום שביתת הרעב, באל-רום, כאשר הודלף על “צעד בונה אמון” של הסכם ביניים שיכלול עקירת אל-רום ובאולם הספורט של קצרין.
צובעים את הארץ בגולן – בעיניי, גולת הכותרת של הפעילות, המוצלחת והמשמעותית מכולם. סטיקרים על המכוניות, שלטי מרפסות ברחובות הערים, שלטים על עגלות טרקטורים בשטחים חקלאיים ועוד צבעו את הארץ בגולן והקרינו למקבלי ההחלטות בארץ, ודרך התקשורת גם בארה”ב ובסוריה, שהעם עם הגולן.
חוק שריון הגולן – הוועד יזם הצעת חוק המחייבת רוב מיוחד בכנסת ומשאל עם (בהתחלה דובר גם על רוב מיוחד במשאל). הממשלה עמדה על הרגלים האחוריות כדי לסכל אותו (כולל פרשת אלכס גולדפרב, שבניגוד למה שנתקבע בתודעה הציבורית הייתה בהצבעה הזאת ולא בהצבעה על אוסלו ב’). ההצבעה הסתיימה בתיקו – 59:59. ח”כ חיים קופמן מן הליכוד, ששכב על ערש דווי, הודיע שיגיע להצבעה על אלונקה אם לא יקוזז, וח”כ אברהם פורז ממרצ (!) הפר את המשמעת הקואליציונית והתקזז עמו. אמנם ההצעה לא עברה, אבל המסר היה שאין בכנסת רוב לנסיגה. החוק התקבל בשנת 99′, כאשר יהודה הראל היה ח”כ.
משאל עם – מראשית המאבק, תבענו להביא למשאל עם כל הסכם שיכלול נסיגה. בין השאר, טענו שאין לרבין מנדט לוויתורים בגולן, לאור התחייבותו ערב הבחירות. רבין עצמו קיבל את הטענה והודיע שהסכם שיכלול נסיגה יובא למשאל עם. פרס וברק חזרו על ההתחייבות. המאבק על חקיקת חוק משאל עם הסתיים לפני כשנתיים, כשהתקבל חוק יסוד המחייב משאל על נסיגה משטח ריבוני.
העם עם הגולן בגולן – הבאת מאות אלפי ישראלים לסיורים בגולן, לראות את הדברים בעיניים ולחוש אותם ברגליים ובכל החושים.
מגן הגולן – גיוס תרומות מאזרחי ישראל ומיהודים בחו”ל.
בג”ץ ועד יישובי הגולן – “שלום עכשיו”, בהשתתפות קומץ משת”פים מן הגולן, עתרו נגד העברת כספי המועצות לפעילות הוועד. היה זה ניסיון נואל ואנטי-דמוקרטי לסתימת פיות ולמנוע מאבק אזרחי באמצעות ייבוש מקורותיו הכספיים. צו ביניים ייבש את פעילות הוועד למספר חודשים, אך לבסוף בית המשפט הגן על הדמוקרטיה הישראלית ודחה את העתירה.
“הדרך השלישית” – מתוך המאבק על הגולן צמחה תנועת “הדרך השלישית”, שהפכה למפלגה בראשות קהלני. בבחירות 96′, היא הכניסה ארבעה ח”כים, כולל יהודה הראל. בבחירות 99′, היא התרסקה ולא עברה את אחוז החסימה, דווקא כאשר הייתה נחוצה במיוחד.
מטות גולן – בכל הארץ הקמנו מטות מתנדבים פעילים מאוד למען הגולן.
אם כל ההפגנות – לאורך המאבק קיימנו הפגנות רבות, כולן על פי חוק וברישיון ופעמיים כינסנו הפגנות ענק בכיכר מלכי ישראל (נובמ’ 1992) ובשמה החדש כיכר רבין (ינואר 2000). ההפגנה בתקופת ברק הייתה הפגנת ענק, בהשתתפות מאות אלפי ישראלים שמילאו עד אפס מקום את כל הרחובות בסביבה וזכתה לכינוי “אם כל ההפגנות”. סיקור ההפגנה היה חסר תקדים. היא שודרה בחי בארץ ובעולם וצילומי אוויר עיטרו את העמודים הראשונים של העיתונים למחרת. מסופר שחאפז אסד צפה בהפגנה, ששודרה בשידור חי ב-CNN והבין מה צפוי לקרות במשאל העם.
העם עם הגולן – זו הייתה הסיסמה המנצחת, שלא נולדה בגולן, אך אנו אימצנו אותה. להצלחה אבות רבים, אך מקובל שהגרסה על פיה אורי אורבך ז”ל היה הראשון להציע אותה היא הנכונה. הסיסמה התאימה לאסטרטגיה של המאבק, בעיקר מרגע שהוברר שההסכם יובא למשאל עם – לבטא התנגדות ציבורית רחבה, שתרתיע את מקבלי ההחלטות מפני הצעד האחרון להסכם, מחשש שייכשלו במשאל העם. בכל הסקרים היה רוב נגד ההסכם. בזכות עובדה זו, ובסיוע מבורך של אסד, הגולן נשאר ישראלי.
לאורך רוב שנות המאבק הנהיג אותו אלי מלכה, למעט שלוש שנים שבהם הוא היה מנכ”ל “הדרך השלישית” ויו”ר הוועד היה אבי זעירא.
ביניים: סוף דבר
לאחר הניצחון, החלטנו להמשיך ולקיים את הוועד, כדי שאם וכאשר יתחדש האיום, נהיה ערוכים ומוכנים. אולם ברוב התקופה שחלפה מאז, לא היה איום, למעט אפיזודה קצרה ב-2008, עת אולמרט ניסה למסור את הגולן לסורים, באמצעות המתווך ההוגן ארדואן, שהיום הוא אויבו המר של בשאר אסד, אך אז הוא היה בן בריתו ושותפו בציר הרשע יחד עם אחמדיניג’אד. הוועד החל להתארגן למאבק, אך האפיזודה חלפה במהרה, כאשר אסד הפסיק את המו”מ בתגובה למבצע “עופרת יצוקה”.
בכל השנים שחלפו מאז, עיקר חשיבותו של הוועד הייתה בעצם קיומו והמוכנות שלו לקדם פני רעה. הוועד המשיך לפעול ולתפקד בתחומים רבים ובכך לשמר את כושרו ויכולת הביצוע המעולה שלו. מדי שנה, הוביל הוועד, יחד עם משרד הביטחון, את “בעקבות לוחמים”. היה שותף בהפקות של האירועים החשובים והגדולים בגולן, בתחומים השונים. כמנהל המתנ”ס, תמיד מצאתי בוועד יישובי הגולן, וברוך כהן בראשו, את שותפיי הטובים ביותר, שעמם ארגנו את אירועי יום העצמאות, חנוכת שביל הגולן, פעילות הסיוע והתמיכה בתושבי הגליל במלחמת לבנון השנייה ובתושבי שדרות והדרום בתקופותיהם הקשות ועוד. הוועד המשיך לפעול בהסברה, הפיק ספרים על הגולן והאחרון שבהם – יומני יצחקי גל. מבחינה פוליטית, ריכז הוועד את הפעולה לחקיקת חוק יסוד משאל עם. בשנים האחרונות, ברוך ורמונה עבדו בהתנדבות מלאה ומדובר בהתנדבות מסורה של לילות וימים.
***
כמה מילים אישיות. לאורך שנות המאבק (1992-2001) שירתי כדובר ועד יישובי הגולן וערכתי את בטאון הוועד “הרי גולן”. היקף עבודתי השתנה בהתאם לרמת האיום – בין התנדבות מלאה למשרה מלאה וכל מה שביניהם. מכל התפקידים שביצעתי בחיי, זו העבודה שהכי פחות אהבתי. אם בתפקידים אחרים עסקתי בהובלת תחומים הקרובים ללבי: קהילה, חינוך, תרבות, צמיחה דמוגרפית, התחדשות יהודית וכו’ באורטל, בגולן ובגליל, בתפקיד הדובר בעיקר עסקתי, יחד עם חבריי, בבלימת מהלך שאחרים עשו, משל אנו הכלבים הנובחים והם השיירה העוברת. תפקידנו היה להגיב ולבלום יוזמה של אחרים. ואין צורך לדבר על התסכול שבעצם הסיטואציה – החרב שהונפה על מפעל חיינו.
אולם מכל התפקידים שמילאתי בחיי, זה החשוב ביותר ובו אני גאה יותר מכל תפקיד אחר. זכיתי להיות שותף לחבורה מצומצמת שהנהיגה את תושבי הגולן והניעה את רוב אזרחי ישראל למאבק שהציל את המדינה מאסון לאומי.
לא ראיתי בתפקידי “משרה”, אלא שליחות. בוועד לא ראיתי מקום עבודה, אלא משפחה. זכיתי לעבוד עם אנשים נפלאים, הן במעגל המצומצם של ההנהגה והן במעגל הרחב של הפעילים, כולל בני הנוער.
מבחינתי, המעשה המשמעותי ביותר שעשיתי, היה ההשתתפות בשביתת הרעב.
ההישג הגדול של הוועד היה הניצחון במאבק. הישג חשוב נוסף היה אחדות הגולן. מעולם לא הייתה בגולן אחדות כזו בין קצרין והיישובים, בין חילונים ודתיים, בין קיבוצים ומושבים, בין צפון הגולן ודרומו, כמו בזמן המאבק. בשום גוף לא הייתה אחדות כמו זאת שהייתה בוועד.
לצערי, לא תמיד אנו משכילים לשמר את האחדות הזאת, אך ככל שהאחדות קיימת, היא נצרפה במאבק ובוועד.
***
השבוע החלטנו להקפיא את פעילות העמותה.
להקפיא, אך לא לסגור את העמותה.
בכל זאת, המזה”ת הוא אזור מועד להפתעות.
אני מאמין שלא יהיה עוד צורך להפשירה.
