המוח שלנו, במיוחד כהורים, נוטה למהר להסיק מסקנות, אנחנו מפרשים את הסיטואציה דרך פילטרים של עייפות, דאגה, ניסיון עבר ולעתים גם פחד
האופן בו אנשים מרגישים ומתנהגים קשור לאופן בו הם מפרשים סיטואציה וחושבים עליה. הסיטואציה עצמה אינה קובעת ישירות כיצד ירגישו, או מה יעשו. התגובה הרגשית שלהם מתווכת על ידי האופן בו הם תופסים את הסיטואציה. ההשלכה המושכלת היא ש"מחשבות אוטומטיות" אינן תוצר של הרהור מעמיק, או של תהליכי ניתוח מידע והסקת מסקנות.
נכנסתי לכיתה ח' וילדה א' ביקשה לעבור מקום ליד ילדה נ'. אני אמרתי: "לא, את לא יושבת לידה". נ' קמה בכעס: "מה כבר עשיתי שאת לא חושבת שאפשר לשבת לידי?" ויצאה מהכיתה בטריקת דלת. נ' למעשה לא חשבה לרגע שהעובדה שאני לא מעוניינת שא' תשב לידה היא כי א' תפריע לה ללמוד ולעשות את מלאכתה באופן הראוי בו היא תמיד עובדת.
תארו לכם את הסצנה הבאה: אתם נכנסים לחדר ורואים את ילדכם שופך צבע על השולחן, מיד עולה הכעס – "למה הוא הורס? למה הוא שוב לא מקשיב?" ואז אתם שואלים בקול נוזף "מה אתה עושה?" והילד בתגובה עונה, בקול רועד: "רק רציתי להכין לך ציור בהפתעה…". המוח שלנו, במיוחד כהורים, נוטה למהר להסיק מסקנות, אנחנו מפרשים את הסיטואציה דרך פילטרים של עייפות, דאגה, ניסיון עבר ולעתים גם פחד. אך פעמים רבות – הפרשנות הזו שגויה.
פרשנות אוטומטית
ילדים פועלים מתוך עולמם הפנימי, הרגשי, שלעתים שונה בתכלית משלנו. כשהם מתפרצים, מתעקשים, או לא מקשיבים, ייתכן שהם דווקא זועקים לעזרה, מתמודדים עם תסכול, או מנסים לתקשר צורך אמיתי. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו, ההורים, נותנים פרשנות התנהגותית מידית, שלרוב מבוססת על כוונות שליליות, המקום לעצור רגע ולבדוק האם ייתכן שיש כאן סיפור אחר? (נ' הגיבה מתוך תסכול עמוק).
כיצד נמנעים מפרשנות מוטעית?
- עוצרים רגע לפני התגובה
- בודקים: מה הילד באמת חווה?
- במקום "למה עשית את זה?", נסו "מה קרה כאן?"
- משנים את נקודת המבט – מה אנו למדים מהסיטואציה?
הפרשנות היא המפתח לקשר. ככל שנתרגל לראות את המציאות מעיניהם, פחות נשפוט ויותר נבין, כך נבנה אתם קשר בטוח, עמוק ומבוסס אמון. נלמד אותם להימנע מפרשנות. אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול סיטואציה שמכעיסה או מבלבלת אתכם, שאלו את עצמכם: האם ייתכן שאני מפרש את זה לא נכון? לעתים, שינוי קטן בפרשנות – משנה את כל הסיפור.
