יעלי אליה מדילפעמים, עלינו לאכול קצת מרור, כדי לזכות בסעודה הגדולה. אדם צריך להיות סבלני, גם אם הדרך ארוכה ולא פשוטה, גם כשהוא מרגיש עבד. אחרי העבודה הקשה, באההחירות
בליל הסדר, כשנספר את סיפור יציאת בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות, נצא גם אנחנו לחירות, אחרי שקרצפנו, קנינו, בישלנו והתכוננו. על פי ההגדה: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים“. בבית הוריי, כשהיינו ילדים, במהלך הסדר, היינו יוצאים מהבית עם שקים, מקיפים את הבית ושרים “עבדים היינו” ומנסים לשחזר את יציאת מצרים ולהבין את מהות היציאה מעבדות.
ליל הסדר הוא לא רק זיכרון סיפורו של עם ישראל, אלא מאורע שאמור להתרחש גם ממש עכשיו; בלילה הזה, כל אחד מאתנו צריך להרגיש את היציאה הפרטית שלו לחירות. ההכנות לפסח, ניקיון הבית, הקרצוף, מיון החפצים והבגדים שאין לנו שימוש בהם, יש בהם קצת תחושת עבדות, שמאפשרת לנו להשתחרר מכבלי המיותר בחיינו ולהרגיש אחריה יותר חופש.
יש בטקס של ליל הסדר ערך חינוכי של סיפור יציאת מצרים לילדים, שאילת הקושיות ושתיית ארבע הכוסות. חשוב לזכור את ההיסטוריה של העם היהודי, באותה מידה שחשוב לשחזר ולספר את המסורות המשפחתיות. יחד עם סיפור יציאת מצרים, אני משחזרת עם ילדיי את מסורת אבותיי, אכילת תבשיל הכבש, אצלנו, כשקוראים בהגדה את “הָא לַחְמָא עַנְיָא“, מרימים את החסה והמצות ומנענעים. בליל הסדר, קוראים את ההגדה גם בערבית תוניסאית, משמרים את השפה. אני לימדתי את ילדיי לשיר את “חד גדיא” בערבית ואני משרישה בהם את חשיבותה של ההיסטוריה ושל המסורת המשפחתית. מצד שני, יש בסדר גם שיעור בסבלנות, להיות ערניים ופעילים במהלך כל ההגדה, עד לקראת הסוף, שאז מחפשים את האפיקומן.
ביניים: אם היית נשאר רק עוד קצת
קראתי סיפור יפה על שני קבצנים, יהודי ונוצרי, שקיבצו נדבות על ספסל בפארק. כשהתקרב חג הפסח, הזמינו יהודים טובים את הקבצן היהודי להתארח אצלם בערב החג.
אמר היהודי לחברו הנוצרי: “בוא, אלמד אותך קצת ממנהגי הפסח ובערב החג, תוכל להצטרף גם אתה לשולחן הסדר“. הוא לימד אותו איך עושים קידוש ואיך נוטלים ידיים וכד‘.
כשהגיע ערב החג, התארח כל אחד מהם בבית אחר. רעב מאוד, הסב הנוצרי לשולחן הסדר וציפה לארוחה עשירה של בשר ודגים ומיני מטעמים. אך במקום זאת, קראו איזה סיפור שלא נגמר ונתנו לו כרפס במי מלח, חסה ומצה יבשה… ואם כל זה לא מספיק, כשבטנו עדיין מקרקרת מרעב, נתנו לו מרור, שכשהכניס אותו לפיו חשב שיתעלף מהטעם המר.
בכעס גדול, קם מן השולחן ויצא מן הבית, כשהוא צועק ומקלל את היהודים ש“לזה הם קוראים ארוחת חג!”.
הוא חזר רעב ומר נפש אל הספסל שבפארק ומצא אותו ריק. חברו עדיין לא הגיע.
בחצות הלילה, הופיע היהודי, שבע וטוב לב.
“איך היה הסדר?”, שאל אותו היהודי בשמחה.
סיפר לו הנוצרי בכעס גדול על תלאותיו ועל עוגמת הנפש שנגרמה לו.
אמר לו היהודי: “שוטה אתה, אם היית נשאר רק עוד קצת, היית אוכל טוב כל כך!”.
לפעמים, עלינו לאכול קצת מרור, כדי לזכות בסעודה הגדולה, אדם צריך להיות סבלני להאמין שבסוף יקבל את מה שמבקש וצריך, גם אם הדרך ארוכה ולא פשוטה, גם כשהוא מרגיש עבד, שעובד קשה מדי. אחרי העבודה הקשה, יש תחושה של חירות.
גאולת מצרים הגיעה אחרי שנים רבות של שיעבוד, אבל היא הגיעה בסופו של דבר, בעזרת ה‘.
גם בהקשר של חול המועד ויציאה לטיולים בשבילי הארץ, הרבה פעמים יש תחושה שהטיול קצת קשה ובסוף, יש עלייה מייגעת, אבל כשמגיעים לסוף, תמיד יש את התחושה של עשינו זאת והיה נפלא!
אני מאחלת לכולנו, שנדע לחיות בתחושה של חירות אמתית ונזכור את סיפור יציאת מצרים, שאחרי הקושי והעבדות, מגיעים לחופש ונכנסים לחיינו דברים טובים.
חג פסח אביב וחירות שמח!
