המתבגרת הייתה צריכה כבר להגיע הביתה. לא הגיעה. שולחת הודעה. לא קראה. מתקשרת. לא עונה. המרגיעון "טוב, בטח אין קליטה" עובד לכמה שניות והנה מגיע מפל עכור של מחשבות, דאגות וחרדה. הבטן מתחילה לכאוב. הדופק מואץ
אחד הדברים שאני ממש חייבת לשחרר זה הדאגנות המוגזמת שלי לַילדים. זה משהו שעובר אצלנו בגנים. אימא שלי היא מלכת הדאגניות, האחיות שלי כאלו וגם אני. מקווה שלא אוריש זאת לבנותיי. אני יודעת שזה מיותר ומוגזם ומנסה לשחרר, אבל זה לא תמיד מצליח לי.
השבוע, יום אחד, הבת המתבגרת יצאה בבוקר מאוחר לאולפנית. יש לנו הסכם קטן כזה: כשזה קורה, היא שולחת לי הודעה שהיא הגיעה בשלום ושהכול בסדר. אבל באותו יום, היא שכחה. אני הייתי עסוקה, ולרגע אחד נדיר, גם אני שכחתי לדאוג.
רק בערב, כשידעתי שהיא כבר אמורה להיות בדרך חזרה הביתה, שלחתי לה הודעה: "מה להכין לך לאכול?" כמה דקות אחרי ששלחתי את ההודעה, שלא נענתה… אני מסתכלת על הטלפון ורואה שבעצם יש רק וי אחד. היא לא קיבלה אותה. אני מחייגת אליה. הטלפון לא זמין.
"טוב, אנחנו בגולן", ניסיתי להרגיע את עצמי לרגע, "אין קליטה, קורה". עוברת רבע שעה, שוב אני מחייגת. עדיין לא זמין.
ואז החלו לצוץ המחשבות המודאגות שלי. נזכרתי שהיא יצאה מאוחר ולא שלחה לי הודעה שהגיעה ועכשיו היא לא עונה… וזה הכי לא מתאים לה. הילדים שלי, האלופים והרגישים, כבר מכירים אותי שנים וגם את הנטייה המוגזמת שלי לדאגנות ולרוב הם עונים לי מהר, גם כשאני קצת חופרת. היא בכלל הייתה אמורה להתקשר ולשאול אם הכנתי לה משהו לאכול… הלב שלי התחיל לדפוק. שלחתי הודעה לחברה שלה לבדוק מי אתה באוטובוס, מסתבר שאף אחת מהחברות מהיישוב לא באוטובוס הזה.
הכנתי קפה. החלטתי לחכות בסבלנות לזמן שהאוטובוס אמור להגיע. עוברות הדקות. היא כבר אמורה הייתה להגיע. אני ליד הדלת. מחכה. הטלפון עדיין לא זמין. מבחינתי, אני מחכה כבר שעות, למרות שעברו אולי 40 דקות
הבטן התחילה לכאוב לי והמחשבות, עדיף שלא לתאר. עשיתי מה ??שאנלעשות?? ברגעים כאלה: נשמתי. הכנתי קפה. החלטתי לחכות בסבלנות ובשקט לזמן שהאוטובוס אמור להגיע. עוברות הדקות. היא כבר אמורה הייתה להגיע. אני ליד הדלת. מחכה. אין קול ואין עונה. הטלפון עדיין לא זמין. מבחינתי, אני מחכה כבר שעות, למרות שעברו אולי 40 דקות.
אני מתחילה לחייג למחלקת התחבורה, לבדוק מה קורה עם הקו מטבריה לגולן ואז… הדלת נפתחת. הגברת נכנסת, מחויכת ושמחה, בזמן שאני על סף עילפון. "מה זה?! איפה היית? למה את לא עונה לי כבר שעה", אני כועסת כל כך.
היא עונה בשלווה: "ראיתי סרט בנטפליקס, אז העברתי את הטלפון למצב טיסה…".
"מה פתאום מצב טיסה? את יודעת שאני דואגת, ולמה לא הודעת כשהגעת בבוקר?", אני ממשיכה תוך כדי שאני חושבת לעצמי מה העונש הכי חמור שנותנים למתבגרת שהבהילה ככה את אימא שלה והייתה לא זמינה במשך שעה.
"אבל את יודעת שאני באוטובוס, מה כבר יכול לקרות?", היא שואלת בתמימות. "גם לא דיברנו כל היום", אני ממשיכה להתלונן. "ביום רגיל, אנחנו מתכתבות כמה פעמים והיום – כלום ואז, כשגם לא היית זמינה, דאגתי ממש".
הרגשתי שהיא הבינה את הדאגה ואז היא חיבקה אותי והתנצלה ובקול הכי מתוק שלה והבטיחה שלא תשים יותר את הטלפון על מצב טיסה ותשתדל שלא להדאיג אותי.
כמובן שעונש לא היה, כי לא באמת הגיע לה עונש. במקום זה, נכנסתי למטבח ופינקתי אותה בארוחת ערב חמה שהרגיעה גם אותי. נתתי לה חיבוק ענק והבטחה לעצמי שאני חייבת לשחרר קצת את הדאגנות המוגזמת הזאת, הבטחה שידעתי שאני לא בטוחה שאצליח לקיים. כבר למחרת היום, בבוקר, מצאתי את עצמי שוב דואגת לבן הנשוי, כשלא ענה לי להודעת ה"בוקר טוב" שלי ושוב, הזכרתי לעצמי שוב, שאני חייבת, אבל חייבת, להפסיק לדאוג.
כולם בסדר והכול יהיה טוב ודי לדאוג.
