מייק, המעיין הברוך יקיר הלבבות נטמן בלב תבנית נופו

מייק לבנה, צמח השדה, יקיר הגולן והחרמון, איש מעיין ברוך הלך לעולמו. מייק, בעל הסגנון והיחס המיוחד לשפה העברית, היה חוקר ארץ ישראל ובר סמכא בטבע הארץ, והרבה לכתוב בשנותיו האחרונות עבור אתר “צמח השדה”, בהמשך לשורה של ספרים שפרסם על ידיעת הארץ


לעת ערב, כצאת חג המימונה, אני מצליחה להיפרד עוד קצת. יוצאת את שער מעיין ברוך, גולשת אל הבקע הסורי-אפריקאי, ושורות רחל המשוררת שרות אותו בתוכי, כמו לאורך היממה הזו שמאז הליכתו:

“כאלה באביב ימותו

ברכה היא או קללה?”

גם האביב מת איתו, ומשהו מאביב הנעורים שבכולנו, אוהביו.

מייק, מכאן? מייק, הדור או נאה? מייק, סתוונית התשבץ?

יתומים אנחנו. יתומות שאלותינו. כצאן ללא רועה. כבר חשתי כך בדיוק, לפני זמן לא רב, כשנפרד מאתנו בין עמודי בית הכנסת העתיק, למרגלות הר ניתאי, מכיר במגבלותיו ההולכות ומנצחות אותו. אבל לא, “לא לא לא תנצחו אותי, לא תנצחו אותי, כל כך מהר”. מתווה בידו את הכיוון הכללי, אמר לנו באותו קול פתוח, בלי להסתיר חולשות: “תטפסו איכשהו ככה עד המצוק, ותלכו לאורכו שמאלה לראות את המערות. אחר כך תחזרו ימינה, ותטפסו עד הסוף. אני אסע ואלך מסביב. ניפגש על החומה”. את כל ה”למעלה” המופלא, את כל ה”מנגד” הפתוח, פרש בפנינו כפי שהבטיח, כשנפגשנו. בתנועות ידיו הפתוחות, בתמצית מילים, בצניעות האינסופית, בהומור היקי הדק. ושוב נפרד מעלינו. “תרדו מהצד השני. ניפגש למטה בחניון”. סומך על ילדי רוחו, על שנים של הליכתם בעקבותיו. נפרדים, מגששים אחר דרכנו במורד, באלתורים אישיים. זוכרת בחדות את המילים חוצות את ליבי, כשצאננו הקטן פרוש על המדרון בנקודות גובה שונות: “אין שביל ואין רועה”. מנערת ראש מן המחשבה הטורדנית, כמה עוד טיולי יום רביעי נכונו לנו בעקבותיו. אינספור פעמים ניקרה במוח-לב כולנו השאלה הזו בשנים האחרונות. ותמיד קם עוף החול על רגליו והדהים אותנו מחדש, פורש כנפיו, מוביל. מתווה דרך. גם אל מול קברו עוד שואג אל השמים האריה של תל חי: “לכו בעקבותיי”.

* * *

ארבעה צעירים היינו, ממקימי קשת. שני בחורים ושתי בחורות. הדור הראשון של מדריכי בית ספר שדה קשת יהונתן. קרבות מלחמת יום הכיפורים נדמו. גם מלחמת ההתשה גוועה. הסכמי ההפרדה נחתמו, קו הגבול סומן מחדש. מקונייטרה סימַנּוּ את היעד הציוני הבא: מרכז הגולן. זכות ראשונים הייתה לנו לא רק בנושא ההתיישבות בחלק זה של הגולן, אלא גם בשדה הבּוּר, תרתי משמע, של ידע הארץ בו, ובמובנים רבים – גם בגולן כולו, ובחרמון השכן. חיים בן דוד, אז – סטודנט צעיר באוניברסיטת חיפה, והיום – פרופסור טרי וראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללת צמח – סימן את הגדולים בכל תחום בידע הגולן, ולקח אותנו אליהם ואותם אלינו, לשטח, להרביץ בנו דעת. מייק היה אחד הראשונים. הוא קידם את פנינו ב”חדר” הצנוע של משפחת לִבְנֶה במעיין ברוך. בוקר הלימוד הבוטאני חלף ביעף, מנומר בבדיחותיו היקיות: “אם תעמידו סביון ליד אלון תבור”, ניסה להקנות לנו איזה עקרון בהתפלגות גנטית או שכחתי מה, “תראו עד מה מדהים הדמיון ביני לבין סבתי”. או אז הודיע בחגיגיות: “אני הולך לאכול בחדר אוכל נבלות וטריפות. אתם יכולים לעשות לעצמכם פה קפה”. הבאנו ענפון יבש מהחצר, ובחשנו בו ככפית את הקפה המדובר. הוא חזר מבסוט ושבע, ופקד עלינו קצרות, כמו שהרביתי לשמוע ממנו בשלושה וחצי העשורים הבאים: “ועכשיו – למרעה”! לימים למדתי, שבין התפקידים המגוונים, שנשא בעוּלם בקיבוץ ובתנועה, היה גם רועה צאן. שם מצא פנאי וכר נרחב להתיידדות עם צמח השדה, מה שהיה לימים לשמו של האתר המעולה שכתב בו ללא לאות, בלי סוף, עד הסוף.

בקיץ תשס”ט, אחד לפני האחרון, ערכנו את מסיבת הסיום השנתית של קבוצת “מטיילי מייק” – לחוף הכנרת. השיר המסורתי שהיה מייק חורז לכל אירוע, נשמע הפעם מתוק – כשוקולד מריר. מייק, שבע טיפולים כימותרפיים ואחרים, קרא לו “שיר סיום”. הוא חרז לאורכו את השורה “רק תנו לי לחזור להר שזור”, אחד הטיולים היפהפיים שערכנו “על גג העולם”: על מתלול צורים, הנשקף אל בקעת בית הכרם. הנה שני בתים מן השיר:

כנרת, כנרת / היית אז אחרת / נפלה העטרת / הבלורית נושרת,

הן אריה נטול רעמה / הוא סתם בהמה.

ואין נחת / יש רק קרחת./ לַשַּׁחַת!

……

כנרת, כנרת, / נראית אז אחרת

הרי הגולן / הושט יד להלן

הרי הגליל / השתנו כליל.

אך אנו נמשיך אומץ לאזור, / נחקור כל חבל, גליל, נחלה ואיזור / ההר והשפלה,/ הע’ור והזור, / נקפיד לגזור ולשזור. / דבר לא יעזור: / תנו לי רק לחזור / להר שזור.

בסתיו הבא, ליום הולדתו, הרימה אחת המטיילות את הכפפה, וערכה לו מסיבת יום הולדת באותו נוף מיוחל. מוקף ביקיריו ומוקיריו מן הארץ, מן הגליל והגולן, חגג מייק אל מול הר שזור, ושנותיו כמניין “עֹז: 77”. כעבור זמן קצר הוכתר ליקיר הגליל, אבל אנחנו, אוהביו מעבר הנהר, רשאים בהחלט להכתירו גם “יקיר הגולן והחרמון”. הנה שני הבתים “שלנו”, מתוך השיר “האומרים בשבחו”, שכתב לו לאותו יום הולדת, חברו מבית הספר, איתמר פורת משואבה:

אמר החרמון: הוא שיחק לרגלַי / ואמרתי לו: בוא, אצבעוני. / והדרכתי אותו על מדרון ובולען / ושלל שלוגיות, מזכרות של ניסן / עד קצוֵי ערפלים וגבולי האילן – / ובין סלע ופרח למד משעולַי / ועכשיו כבר חכם הוא כמוני.

……..

אמר הגולן: ממרומים של אימה / על ביתו שבעמק צָפיתי. / אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל / ולקחתי אותו אל כל תל ומפל / ובַזֶּלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל / עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה –

וגולן של שלום לוֹ הייתי.

אירועים שיתקיימו ב 27th מאי
אירועים שיתקיימו ב 28th מאי
אירועים שיתקיימו ב 1st יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 2nd יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th יוני
אירועים שיתקיימו ב 6th יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th יוני
No Events
אירועים שיתקיימו ב 8th יוני
No Events









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?