יש רגעים שבהם הורה מסתכל על לוח השנה ומחכה לסוף החופש. לא כי הוא לא אוהב את הילדים שלו, חלילה, אלא כי הוא פשוט מותש
נדבר גלויות על משחקי כוח, גבולות, הורות מתישה והאפשרות לגדל ילדים בלי לחכות בקוצר רוח שהחופש ייגמר. יש רגעים שבהם הורה מסתכל על לוח השנה ומחכה לסוף החופש. לא כי הוא לא אוהב את הילדים שלו, חלילה, אלא כי הוא פשוט מותש. עוד ארוחה, עוד ויכוח, עוד בקשה שנענית ב"לא רוצה", עוד מאבק על מסכים, מקלחת, שינה, או סידור החדר.
כשמגיעים הסבים והסבתות, פתאום אותם ילדים, שבבית מנהלים עם ההורים משא ומתן כאילו מדובר בוועדת חקירה, הופכים לילדים נעימים, משתפים פעולה, עובדים בחוברות הכנה לשנת הלימודים, משחקים, יוצאים לאטרקציות, צוחקים ואפילו מסכימים ללכת לישון בזמן.
אני, שנמצאת שבוע עם הנכדים שלי, בכל סוף אוגוסט, כשהמסגרות סגורות וההורים חייבים להמשיך לעבוד, מוצאת את עצמי חושבת: למה אני לא רוצה שהשבוע הזה ייגמר? אולי משום שבבית של סבתא קורה משהו אחר. לא בהכרח משום שסבתא "מוותרת יותר" ולא משום שהיא יודעת איזה סוד שההורים לא יודעים. פשוט, מערכת היחסים שונה. יש בה פחות לחץ, פחות מאבק על כל פרט קטן בחיי היום-יום.
הבית כזירת מאבק
זה לא אומר שאצל סבתא אין חובות. גם אצלי, יש חוברות הכנה לשנת הלימודים. יש זמן למשימות, יש זמן מסך, יש סדר יום ויש גם ציפיות. אבל כשכל לוח הזמנים מסודר וברור, הילדים יודעים מתי הוא זמן הלמידה, מתי זמן המסך ומתי מגיע הזמן לאטרקציות ולהפתעות הכי טעימות בעולם.
כאן מסתתרת תובנה חשובה מאוד להורים: הילד אינו מתנהג אחרת משום שאצל סבתא הוא "ילד טוב". הוא מתנהג אחרת משום שהמערכת כולה אחרת. הורים רבים מגיעים להדרכת הורים כשהם מתארים את הבית כזירת מאבק. הם מספרים שהילד מתנגד כמעט לכל דבר, שהם מוצאים את עצמם צועקים, מאיימים, מתווכחים ומנהלים אין-ספור משאים ומתנים. ככל שהם מותשים יותר, כך גם הילד מתנגד יותר. נוצר מעגל.
ההורה אינו יכול ואינו צריך להיות "סבתא". תפקידו אחר. הוא זה שמציב גבולות, מקבל החלטות, מחנך, דורש ומכין את הילד לחיים. בתוך התפקיד הזה, אפשר ליצור הורות שאינה מתישה ואינה מתסכלת. אפשר להפסיק לראות כל התנגדות של הילד כהתרסה אישית.
לעצור ולחשוב
ילדים בודקים גבולות, מפתחים עצמאות, מתנסים בכוח, טועים, מתנגדים ולעתים גם מנהלים משחקי כוח. השאלה היא כיצד אנחנו, כהורים, מנהלים את הסיטואציה. כאן נכנסת הדרכת ההורים, לא כמקום שמגיעים אליו רק כשהכול כבר התפרק, אלא כמרחב שבו אפשר לעצור ולחשוב. להסתכל על ההורות מבחוץ. למפות את דפוסי ההתנהגות בבית, להבין מה יוצר את החיכוך, לזהות מה מחזק את ההתנהגות שאותה אנחנו רוצים לשנות ולבנות דרך שמתאימה למשפחה הספציפית שלנו.
אין "הורה מושלם", יש הורה שמוכן לעצור ולשאול: מה אני מביא אתי לסיטואציה? השבוע עם הנכדים שלי מזכיר לי שהורות יכולה להיות גם הנאה. כן, יש חוברות, משימות, גבולות וזמן מסך, אבל יש גם צחוק, משחק, חיבוק וזמן משותף. אולי המטרה אינה לגדל ילדים שיצייתו בכל רגע, אלא לבנות מערכת יחסים שבה יש גם גבולות וגם קרבה. הדרכת הורים יכולה לעזור לנו להיות הורים מודעים, רגועים ומדויקים יותר, כאלה שלא מחכים שהחופש ייגמר כדי לנשום. הורות היא תפקיד לכל החיים וכדאי גם ליהנות ממנה.
