"הצ'רצ'ילים" ואריק איינשטיין הם התחנות הראשיות של מיקי גבריאלוב,
זמר–יוצר שהתחיל את הקריירה בשנות ה-60'. בשנים הארוכות מאז, כתב גבריאלוב לעצמו ולאחרים, לסדרות טלוויזיה, הופיע, קיבל פרסי אקו"ם ואמ"י, אפילו ד"ר לשם כבוד והתבגר בנחת. יש לו שמונה אלבומים משותפים, בעיקר עם איינשטיין, עוד חמישה אלבומי הופעה ו"כאלה הזמנים", שיצא בדצמבר החולֶה, הוא אלבום הסולו ה-17 שלו. כל זה הוקדם כאן כדי למקם את הציפיות במקומן הראוי.
אם צריך (לא באמת צריך) לסמן נקודת כובד אחת עליה נשען כל האלבום הזה, זהו שיר הנושא המופתי שכתב אלתרמן, אי שם מזמן. "אל תתאמץ לשווא/ דבר כאן לא עוזר/ הכול עובר ושב/ הכול גלגל חוזר". אלתרמן, נו. גבריאלוב לוקח את זה עם אקורדיון–קאנטרי נחמד וקצבי, אפילו עליז, במובן הציני של העליזות ומי שמקשיב למילים, מבין שהכול באמת גלגל חוזר. אלתרמן תמיד מצליח להישאר אקטואלי. יש פה מין השלמה והתפייסות עם המצב, גם של גבריאלוב. אלה הזמנים האלה, דבר כאן לא יעזור. בחירה מצוינת.
אם "כאלה הזמנים" זה הפרצוף של האלבום הזה, אתם רואים את "חולם עלייך כל הזמן" ו"מה יהיה" יושבים לו על הכתפיים ואת "סטפאני" המדליק (עם קורין אלאל) – על הראש, כדי ליצור מעוין קצבי וחייכני לפרקים. עגיל בצד ימין – "שלם לי את הצ'ק", עוד קאנטרי מצחיק–עצוב ועגיל בצד שמאל – "קו העוני במאה ה-21", צעקה רוקית עצובה–עצובה. זה נותן חצי מהאלבום ושאר השירים מסמלים את המעבר מגיטרה לפסנתר, מקצבי לאטי, מרוק לבלדות נוגות.
זהו עוד אלבום בדרך הארוכה שהתחיל גבריאלוב אז, כשהיה בן 15, עם "הצ'רצ'ילים". ערבוב של עליז ומלנכולי, בועט ומתפייס, אבל כאלה הזמנים, לא?
