יאנוש קורצ'אק כתב שילדים אינם "אנשי המחר", אלא בני האדם של היום. הם זכאים להיפגש כבר בילדותם עם התרבות, ההיסטוריה והמורשת
בשנים האחרונות, הולכת ומתחזקת התפיסה שלפיה יש להתאים את תכני הלמידה לעולמם המוכר של הילדים. אם נלמד ילדים רק את מה שהם כבר מכירים, כיצד נרחיב את עולמם? ילד אינו נולד כשהוא מכיר את סיפור החלוצים והחלוצות, המעפילים והמעפילות, לוחמי ולוחמות הפלמ"ח, המעברות או ה"קבוצה", שעליה נבנה הרעיון הקיבוצי. הוא גם אינו מבין מאליו מהי ערבות הדדית, אחריות, שייכות, אהבת הארץ או תרומה לחברה.
יאנוש קורצ'אק כתב שילדים אינם "אנשי המחר", אלא בני האדם של היום. הם זכאים להיפגש כבר בילדותם עם התרבות, ההיסטוריה והמורשת שעליהן צומחת חברה. להרחיב את עולמו של הילד פירושו להכיר לו מילים שלא שמע, שירים שלא שר, סיפורים שלא פגש, דמויות שלא הכיר וערכים שעדיין אינם חלק מעולמו. כך נבנים זהות, שייכות וחוסן. חינוך הוא עיצוב הרוח והרוח של ילד נבנית מהמילים, מהשירים, מהסיפורים ומהערכים שהמבוגרים בוחרים להנחיל לו.
השירה העברית היא אחת המתנות הגדולות שיש בידינו. שיר הוא סיפור, זיכרון, שפה, זהות. באמצעות השירים, יכולים ילדים להכיר את החלוצים, את המעפילים, את לוחמי הפלמ"ח, את העולים שבנו כאן בית, ואת ה"קבוצה" שממנה צמח הרעיון הקיבוצי. הם פוגשים דמויות ומעשים שמלמדים מהי אחריות, נתינה, שותפות ואהבת הארץ.
להנהיג ולכוון
כשילד לומד להכיר את הסיפורים שקדמו לו, הוא בונה בתוכו תחושת שייכות. ילד שמרגיש שייך, גדל להיות מבוגר שמרגיש אחריות לעצמו, לזולת ולחברה. מרטין בובר ראה בחינוך מפגש חי בין המבוגר לילד. תפקידו של המחנך להוביל את הילד למקום שעדיין לא הכיר. זוהי מהות החינוך. זהו תפקידם של ההורים ושל אנשי החינוך – להנהיג, לכוון, לבחור ולהעניק. מתחילים מעולמו של הילד, אך לא נשארים בו.
מורה טוב מעודד, ממריץ ומעורר סקרנות. מעניק לילד כלים לחשוב, להרגיש, לכבד, לשתף פעולה ולמצוא את מקומו בתוך החברה. חינוך אינו נמדד רק במידת ההנאה של הילד מן השיעור. ברור שילדים נהנים מתנועה, ממשחק ומיצירה, אך תפקידנו אינו רק להעסיק אותם. תפקידנו הוא לבנות בתוכם עולם פנימי עשיר – עולם של מושגים, ערכים, שפה, זיכרון ושייכות.
הילדים לא יכירו את סיפורה של הארץ, אם אנחנו לא נספר אותו. הם לא יפגשו את ערכיה, אם אנחנו לא נלמד אותם. השאלה איננה אם המושגים האלה שייכים לעולמם של הילדים. השאלה היא אם אנחנו, המבוגרים, עדיין מאמינים שהם חשובים מספיק כדי להיות חלק מהחינוך שאנחנו מעניקים להם.
