בעודנו מתאבלים, יחד עם כל עם ישראל, על הירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, הופנו אלינו מבטי משטמה ואצבעות מאשימות, כאילו למאבק על הגולן, שניהלנו מול רבין וממשלתו, יש קשר ברור לרצח. חלקנו על דעתו, אבל ידענו לכבד אותו
במוצ"ש, 4 בנובמבר 1995, מיד לאחר שאיתן הבר הודיע בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח בידי מתנקש, פרסמתי בשם ועד יישובי הגולן את ההודעה הבאה, שפורסמה מיד בכל כלי התקשורת:
"תושבי הגולן ויישוביו מתאבלים מרה על מותו הטרגי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ומרכינים את דגלם על קברו.
ועד יישובי הגולן, מביע זעזוע וזעם על הרצח השפל.
כל חברה אנושית ויהודית תקיא מתוכה כל מי שמסוגל לבצע מעשה נורא שכזה".
הייתה זו ההודעה השנייה שהוצאתי באותו ערב. בהודעה הראשונה, גינינו בחריפות את ההתנקשות ואיחלנו החלמה לראש הממשלה.
למחרת בבוקר, כינסתי את צוות הפעולה של אורטל, הצוות שהוביל את כל פעילות הקיבוץ במאבק והחלטנו על התכנסות אבל של הקיבוץ בחדר האוכל, באותו הערב. ההתכנסות נפתחה בטקס קצר ולאחר מכן, שיחה שנמשכה אל תוך הלילה.
באותו יום ראשון, לפני הצוהריים, התכנסה גם הנהלת ועד יישובי הגולן. הייתה זו ישיבה אפופת אבל וצער עמוק.
בשבוע שלאחר מכן, הוצאנו את הגיליון הדו-שבועי של ביטאון ועד יישובי הגולן, "הרי גולן", שאותו הקמתי ואותו ערכתי. היה זה גיליון אבל, שכולו הוקדש לרצח. בעמוד הראשון, הופיע דיוקנו של רבין במסגרת שחורה, ותחתיו הכיתוב: יצחק רבין ז"ל, 1922-1995. יהי זכרו ברוך. ולצד התמונה – נוסח הודעת הוועד בליל הרצח.
כותרת העמוד השני, עמוד חדשות, הייתה: "אבל כבד ביישובי הגולן בעקבות רצח רבין", וכותרת נוספת – "ועד יישובי הגולן דן במצב החדש".
באשמה של מי?
למעט עמוד חדשות אחד, כל הגיליון הוקדש לרצח. הוא כלל מאמרים של ראש המועצה האזורית גולן, יהודה וולמן, של יהודה הראל, של הרב איזנטל ושלי. כל המאמרים הביעו זעזוע וזעם על הרצח, הערכה לרבין על אף היריבות עמו, גאווה על האופי המיוחד של המאבק על הגולן, שהיה כולו על טהרת הדמוקרטיה, ללא חסימת כבישים, ללא הטרדת אישים, ללא אלימות פיזית ומילולית וללא איומים, דבקות באמונתנו בצדקת המאבק ונחישות להמשיך לקיימו, תוך שמירה על אופיו המכובד והדמוקרטי.
העמוד האחרון של הגיליון, הוקדש לאיגרת לתושבי הגולן, שוועד יישובי הגולן פרסם ימים אחדים אחרי הרצח, שחולקה בכל תא דואר ביישובים, ואליה עוד נחזור.
במוצאי השבת שלאחר הרצח, הוזמנתי לשאת דברים בשיח של קיבוצי בקעת בית שאן (היום עמק המעיינות), באחד מקיבוצי העמק. האולם היה מלא מפה לפה, בחברים מהקיבוצים החילונים והדתיים. הדובר המרכזי היה שר החקלאות, יעקב צור. הוא היה מוקף בשומרי ראש שלא אפשרו לאף אחד לגשת אליו כדי ללחוץ את ידו.
הגעתי לכנס נסער. הסיבה לכך הייתה דברים ששמעתי בדרך. ברדיו שודרה מהדורת החדשות מהערוץ הראשון ושם סיפר הפרשן אמנון אברמוביץ', שהוא הגיע לכנס אבל וזעם על רצח רבין בת"א. החניון שליד הכנס היה מלא במכוניות שעליהן הסטיקר "העם עם הגולן" והוא הוסיף: "איזו צביעות!".
דבריו זעזעו אותי. היה זה ניסיון נואל לניצול ציני ואכזרי של האבל העמוק, כדי לסתום פיות ודווקא של מי שמאבקם היה והנו עד היום מופת לניהול מאבק דמוקרטי.
מתוך סערת הנפש, נכנסתי לאולם ושם קידמה את פניי כתבת "קול ישראל", שולה שמרלינג, שסיקרה את הכנס. היינו מיודדים מאוד, היא הייתה כתבת הוגנת מאוד, שסיקרה בהרחבה ובהגינות את מאבקנו. היא הייתה עורכת חדשות ובכל פעם שרציתי, שלחתי לה הודעה חמש דקות לפני החדשות וידעתי שהיא תפורסם במהדורה. שולה החמיצה פרצוף ושאלה אותי בסרקזם: "מה אתה עושה כאן!?"
למחרת, נערך בכיכר כנס בהשתתפות מאות אלפים, לציון שבעה לרצח והוא כלל טקס שינוי שם הכיכר, מ"כיכר מלכי ישראל" ל"כיכר רבין". נסענו לשם קבוצה גדולה של חברים מאורטל.
כדובר ועד יישובי הגולן, הופעתי לעתים תכופות בטלוויזיה וברדיו והייתי דמות מוכרת בציבור. באותה עצרת, רבים שזיהו אותי קראו כנגדי קריאות גנאי והעיפו מבטי משטמה, הרי אני רצחתי את רבין, לא? איך העזתי להתנגד לנכונותו לסגת מהגולן? התנגדות כזו – כמוה כרצח. פגשתי שם את העיתונאי נחום ברנע. שוחחנו ארוכות והוא סיפר במאמר בעיתון על ההערות נגדי ויצא נגדן.
אגב, גם הוא חטף. יום לפני הרצח, הוא ביקר את רבין על קשריו עם טייקונים והשפעתם עליו ובכך זיכה גם את עצמו בכינויי גנאי. לאורך העצרת, הסתובבתי ברחבי הכיכר ובסביבותיה. קצת מחוץ לכיכר, פגשתי כמה מחבריי למילואים בצנחנים, קבוצת בני"שים (בני ישיבות הסדר), שהצטרפה אלינו שנתיים קודם לכן. הם סיפרו על העוינות שהופנתה אליהם, חובשי הכיפות, לכן העדיפו לעזוב את הכיכר, אך בכל זאת להיות חלק מן העצרת, לכן ישבו בנפרד.
גם כיריב, ידענו לכבדו
זה היה נוסח האיגרת לתושבי הגולן:
"אל תושבי הגולן
כאב רב וזעזוע עמוק פקדו את הגולן, יחד עם כל בית ישראל, בהיוודע בשורת האיוב, על הרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
"כאב – על מותו של מנהיג גדול, אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה וקיומה. זעזוע – על הידיעה שיהודי, אזרח ישראל, ביצע את הפשע הנורא.
"בשלוש השנים האחרונות, היינו חלוקים על יצחק רבין ועל מדיניותו בנושא הגולן וקיימנו מאבק ציבורי נגד נסיגה מהגולן. גם כיריב, ידענו להעריך את יצחק רבין ולכבדו. הכבוד וההערכה קיימים בלבנו גם היום.
"במהלך שלוש שנות המאבק, הקפיד ועד יישובי הגולן לנהל מאבק שקול ומכובד, ללא אלימות פיזית ומילולית, תוך הקפדה על כללי המשחק הדמוקרטי ובלי להיגרר אחרי קיצונים.
"בימים האחרונים, נעשו ניסיונות לצייר זהות בין מתנגדי מדיניות הממשלה למעשה הרצח. אנו דוחים את הניסיונות הללו, שעלולים להביא לדה-לגיטימציה של הוויכוח בישראל ובכלל זה, לדה-לגיטימציה של עמדתנו.
"אנו, תושבי הגולן, נמשיך להיאבק כבעבר למען המשך ריבונות ישראל על הגולן וקיום יישובי הגולן. גם בעתיד יהיה המאבק נחוש, אך שקול ודמוקרטי.
"כולנו – דתיים וחילונים, תושבי קצרין, מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים, נמשיך לשמור על אחדות הגולן ועל יחסים של סובלנות ושיתוף פעולה.
"ועד יישובי הגולן יפעל במערכות הציבוריות להנחלת המסר של אחדות לאומית ושל קיום ויכוח תרבותי והגון, גם בתנאים של מחלוקת.
"ועד יישובי הגולן"
