מה אדם רוצה? להיות מורגש, להשפיע, להשאיר שריטה בעולם. אין לי עשרות אלפי עוקבים ולייקים, אני לא משפיענית. בעצם, אולי קצת…
יש רגע אחד, או בעצם אולי הרבה רגעים, כשאני מקלידה את המילים בטור השבועי שלי ואני חושבת לעצמי: זה לא טור פוליטי, לא טור כלכלי, לא סקירה נוקבת ולא חקירה עיתונאית. זה אני, עם החיים שלי. עם כמה מחשבות על השבוע שחלף, סיפורים, תחושות בטן וקצת קפה.
לפעמים, אני כותבת על המשפחה, האיש, הילדים, ההורים. לפעמים, על מה שקרה לי עם הכלב שלי, או על מפגש, או שיחה שהייתה, או ששמעתי. לפעמים, תובנות, רעיונות, מתכונים. הדברים שקורים לי בחיים.
לפעמים, הכתיבה קשה לי, לפעמים, זורמת בקלילות, אבל אני נהנית ממנה ואף פעם לא באמת יודעת אם זה מעניין אחרים וכמה בכלל קוראים… למרות שיש לי כמה בטוחים: אימא שלי אוהבת את הכתיבה שלי, האחיות שלי מקפידות לקרוא ואני גם מכריחה את הילדים שלי לקרוא, כי לא נעים שיגידו להם משהו על הטור והם יסתכלו בתמיהה ולא ידעו במה מדובר.
אני גם יודעת שבועז הגרפיקאי קורא ובני, העורך הלשוני, חייב לקרוא, אז יש קצת רייטינג בסיסי. אבל מעבר להם – אני תמיד סקרנית ושמחה לשמוע מי עוד קרא.
בשבוע שעבר, ביום חמישי, רגע אחרי שהעיתון חולק, פגשה אותי מישהי בסופרמרקט והציעה שבפעם הבאה, כשאני לא נרדמת, פשוט אקח חצי כדור שינה וזה יפתור את הבעיה. היא לא רק קראה, היא גם קצת דאגה… ואחריה, מישהי שלחה לי הודעת תודה על המתכון לעוגת הגבינה ובוקר אחד, בטיול הקבוע, מישהו שאל אם זה הכלב מהטור של השבוע?
מילים שמצליחות לגעת
ככה אני מקבלת את החיזוקים, שיש לי עוד קוראים והם שם, אתי. זה מרגש. לפעמים, זה אפילו מעבר לזה. לפני כמה שבועות, מישהי עצרה אותי באמצע הדרך ואמרה: "יעלי, קראתי את הטור שלך בשישי והרגשתי שכתבת ממש עליי. זה שִמח אותי לא להרגיש לבד". או מישהו שאמר שאני מזכירה לו את אימא שלו עליה השלום והחברה מהיישוב שמתעקשת שאני חייבת להוציא ספר עם הסיפורים והמתכונים. כשזה קורה, זו מחמאה מהסוג שממיס את הלב. כי אין דבר משמח יותר מלגלות שהמילים שלי מצליחות לגעת במישהו אחר.
למרות שאני מודה, הייתי שמחה גם לאלפי קוראים ולייקים ברשת. יש לי פנטזיה להיות מין מרסל מוסרי כזו, עם קהל קוראים אוהד, עם תגובות נלהבות, חמישה ספרים וכתיבה שמושכת המונים לקרוא.
לא פעם, אני אומרת, אפילו בקול, שבא לי להיות משפיענית רשת, כזו שמשפיעה על דעת הקהל, מפזרת רעיונות, השראות, המלצות – ועושה טוב לאנשים. אבל, לצערי, אין לי אלפי עוקבים באינסטגרם וזה גם כי אני לא כל כך טובה בכללי המשחק: להעלות רילסים, לתעד את החיים, לחשוף, להתמיד, להיות כל הזמן און-ליין. אני לא אלופה בלצלם סטורי תוך כדי טיול עם הכלב. צילמתי פעם אחת והתלהבתי, אבל לא היה ואו וכשאני אופה עוגה, אני לא מצלמת כמו שאני מתכננת שאעשה. אני גם תמיד שוכחת להצטלם במקומות חשובים וכשאני כן מצטלמת, אני לא תמיד אוהבת את התוצאה.
אין לי עשרות אלפי עוקבים ולייקים ואין לי תואר של משפיענית. לא מזמינים אותי להשקות נוצצות, לא מבקשים ממני להשתתף בקמפיין של שרת התחבורה ואין לי שת"פים מסחריים עם מותגי אופנה.
אולי עוד יהיו, אם תשימו לי גם אתם עוקב.
אבל גם כמה עשרות שקוראים, מגיבים, משתפים. כשמישהי קוראת, מחייכת, חושבת, מתרגשת, זה ממלא לי את הלב. זה הקסם שבכתיבה. כי אם מילה אחת שלי, או משפט, מצליח לעורר מחשבה, חיוך, נחמה, או שמחה, אז זה הכיף שלי בכתיבת הטור ובעצם, אולי, בכל זאת, אני גם קצת משפיענית.
