מתוך סיפוריהם של מאירסון ולז’ינסקי, ממתיישבי הבטיחה
“הבטיחה, חבל ארץ נפלא וקטלני, בו ‘שואגת’ ימת כנרת אל החוף בנהמת גלים, כשהם פולטים אליו שורשי עצים ודגה רבה. מפליטת העצים, אספו האריסים היהודים ערמה משותפת להסקה, די צרכיהם לשלוש שנים. כיוון שזרעו האריסים את יבולם הראשון באותה אדמה ברוכה, מחרשה שנמשכה על ידי שלושה זוגות בהמות, הצמיחה חיטה אשר שבליה הכבדות מנו כדי 80 גרגיר השיבולת… האריסים עבדו בשותפות, אך אכלו בפני עצמם, ועבדול רחמן פשה חוסה עליהם כ’מלך המקום’.
“… אף אסף עבדול רחמן את השייכים בסביבה ודיבר אליהם: ‘באו אלינו אריסים, אשר נשיהם לבנות, ואתם חלילה לכם לנגוע בהם לרעה’. ואמנם שמו של עבדול רחמן פעל ועמד להם. ‘וולאד עבדול רחמן’, נאמר עליהם וזה הספיק. את מצרכיהם היו מביאים בסירה מטבריה. אם סער הים פנו לצד החוף, לעבר טבחה. רצו הספנים להטיל את הסחורות לים כדי להקל על הסירה, ואמר להם מאירוביץ את מילת הקסם – ‘וולאד עבדול רחמן’ והספנים שוב לא העזו לעשות ברכושם כישר בעיניהם”.
“…אף על פי כן, לא היו מבודדים לחלוטין מהיישוב היהודי. לעתים מזומנות, היו יושבים בזה ר’ לייבל השוחט מירושלים וסוחר דגים ירושלמי, שהיה מבלה בין הערבים, אך מקפיד בשבתות לחבוש את השטריימל.
“חמרים מצפת היו מביאי קמח, וממתיישבי א-ז’גום (בני יהודה, שיבוש השם במקור – ד.ש.) היו סרים אליהם בדרכם. הללו בבני יהודה ראו את יושבי ‘בטיחה’ מעל ההר ואילו יושבי העמק לא יכלו לראות את היישוב של אנשי צפת, כי ההר הסתיר. אכן, יושבי מישור היו, עם פני ימת כנרת, והשמש הייתה מקדימה לשקוע עליהם: לפיה היו מכוונים את הדלקת הנרות וקיימו שאר חגים ומועדים, במקומם הנידח מיישוב.
“… הקדחת לא איחרה לבוא אל אוהליהם, ואלמלא ד”ר טוראנס, זכור לטוב, מבית החולים של המיסיון בטבריה, לא נותרו גם המעטים בחיים. כבר הייתה לו שיטה לד”ר טוראנס, לטבול את הקודח בחומו במים קרים, והתיאבון שבא אחרי הטבילה הוא אשר הציל. אף יצוין לטוב, כי מטבח כשר היה בבית החולים שלו, לשירותם של החולים היהודים הללו”.
“… רבקה מאירסון שחלתה, שבה לאיתנה ובא בעלה רכוב על סוס, לקחתה עמו לא-בטיחה: ‘נרכב ביחד על הסוס ואת התינוק תחזיקי בחיקך’, אמר ובשקים הובילו מצרכים שקנו בטבריה. בהיותם בדרך, פגעו בהם פרחחי הבדווים, אך מאירסון ידע לאגרף והבדווים לא היו בקיאים באמנות זו. כיוון שאחד הפרחחים הצליח להוציא ראש סוכר מהשקים וברח, נמלטו אחריו גם חבריו, ונוסעינו הגיעו בשלום עד לרדן, עברו אותו ושבו לביתם”.
מתוך: “לסול המסילה”, התיישבות יהודית בגולן בתקופת העלייה הראשונה. כותבות: יהודית וויטהם (טנן) ודבורה שיצר. הוצאת משרד החינוך – פסג”ה גולן ומטה ה-30 להתיישבות בגולן
