אורי הייטנררוב מוחלט בקרב ערביי ישראל מביעים רצון להשתלב במדינה ואף מצהירים שהם גאים להיות ישראלים. רע“ם הבינה זאת ובחרה להיות המפלגה שתבטא את המגמה הזאת, בתוך הממשלה. הצלחת הניסיון הזה היא קריטית
שנה מלאה להקמת הממשלה. לפני הקמתה, התנגדתי בתוקף לקואליציה עם רע“ם.
לא התנגדתי לקואליציה עם רע“ם כיוון שזו מפלגה ערבית. טענות שהוטחו בי בשל התנגדותי, קודם לקואליציה עם המשותפת ואח“כ עם רע“ם, כאילו אני נגד שותפות עם ערבים, ואף האשמתי החצופה ב“גזענות“, היו הטלת דופי חסרת שחר. הסברתי שהתנגדותי לשיתוף עם המפלגות הללו אינה בשל ערביותן, אלא בשל עמדותיהן; בשל סירובן לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית–דמוקרטית. שאילו קמה מפלגה יהודית עם הדעות של המשותפת, בהרכב של אנשים כמו עופר כסיף, גדעון לוי, אודי אדיב ולאה צמל, הייתי שולל קואליציה עמה ביתר שאת. לעומת זאת, אם תקום מפלגה ערבית שתרצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, אשמח מאוד שתהיה חלק מן הקואליציה ושמנהיגיה יכהנו בממשלה. זו עמדתי גם היום.
בדיעבד, ברור לי שלא הייתה ברירה אלא הקמת ממשלה עם רע“ם. האלטרנטיבה הייתה בחירות חדשות, סיבוב חמישי, שהוא כבר איום של ממש על הדמוקרטיה ועל כלכלת ישראל. מה תהיינה תוצאות הסיבוב הזה? סביר להניח שאותן תוצאות ושוב נעמוד בפני אותה דילמה. אז מה? נלך לסיבוב שישי? ושביעי? ועשירי? לא היה מנוס אלא לחתוך ולהקים את הממשלה שאפשר להקים, כלומר הממשלה בהרכב הנוכחי.
לפיכך, אני רואה בקואליציה עם רע“ם ניסיון היסטורי, שהצלחתו, או כישלונו, עשויים להשליך על יחסינו עם המיעוט הערבי לשנים רבות.
התמקדות בערביי ישראל
טעיתי בהתנגדותי העקרונית לקואליציה עם רע“ם. הטעות שלי הייתה שלא קראתי נכון את רע“ם, או שלא האמנתי למה שראיתי וסברתי שזהו מצג שווא. לא האמנתי שמי שהיו עד אתמול חלק מן הרשימה האנטי–ישראלית המשותפת, הצביעו עמה נגד מדינת ישראל בכל הזדמנות ואף התנגדו ל“הסכמי אברהם“, בשל התנגדותם לשלום עם ישראל, שינו פתאום את עורם. ציפיתי שיודיעו קודם שהם מקבלים את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית–דמוקרטית, כתנאי להצטרפותם לקואליציה.
היום, אני מבין שרע“ם התפלגה מהרשימה המשותפת בשל מחלוקת אמתית. לא, הם לא הפכו לציונים
ולא שינו את חלומותיהם. אבל הם אמצו אסטרטגיה פוליטית חלופית לזו של המשותפת, המניחה בצד את הנושא הלאומי–פלשתינאי ומתמקדת בסוגיות האזרחיות והכלכליות של ערביי ישראל. זאת, באמצעות הצטרפות לממשלת ישראל, לכל ממשלה ישראלית, של הימין, של השמאל, או ממשלת אחדות. זה המסר שבשמו הם ביקשו וקיבלו את המנדט מהציבור. אכן, כך הם נהגו. נכון, הם לא הודיעו שהם מקבלים את ההסדר המכונן, אבל הם הצביעו בעד קווי היסוד שכללו מחויבות של הממשלה לישראל כמדינה יהודית–דמוקרטית ומנסור עבאס אמר: “ישראל היא מדינה יהודית, בין אם נרצה בכך ובין אם לא ומטרתי המרכזית היא להגדיר את מעמד האזרחים הערבים בה. אני רואה עצמי אזרח במלוא מובן המילה, שזכאי לקבל זכויות אזרחיות מלאות“. הוא אמר את הדברים פעמים רבות, ומה שחשוב יותר – הוא אמר אותם קודם כול בערבית.
רע“ם אכן הביאה לציבור הערבי הישגים משמעותיים.
רצון להשתלב במדינה
האמת היא שמי שזיהה ראשון את המגמה היה נתניהו (בשבתו כאבו–יאיר), שטיפח את רע“ם, דחף אותה להתפלג מן המשותפת וראה בה בעלת בריתו בקואליציה שקיווה להקים. אני מעריך שרע“ם העדיפה להצטרף לממשלה בראשות נתניהו, כיוון שאז היא הייתה מקבלת לגיטימציה רחבה ביותר בציבור היהודי. היא גם העדיפה, כמפלגה דתית, את השותפות עם המפלגות החרדיות, החולקות עמה השקפת עולם דומה, בתחומים כזכויות הלהט“ב, מעמד האישה, חוק הקנאביס וכד‘. אולם, כזכור, סמוטריץ‘ הכשיל את הקמת הממשלה הזו. רע“ם, נאמנה להבטחתה לבוחר להצטרף לכל ממשלה, הצטרפה לממשלת השינוי.
בכל הסקרים, כבר שנים רבות, רוב מוחלט בקרב ערביי ישראל מביעים רצון להשתלב במדינה ואף מצהירים שהם גאים להיות ישראלים. אף פעם לא הבנתי מדוע, אם כן, הם מצביעים למפלגה אנטי–ישראלית. רע“ם הבינה זאת ובחרה להיות המפלגה שתבטא את המגמה הזאת.
התנגדותי לקואליציה – בוודאי עם המשותפת, אך גם עם רע“ם – נבעה גם מחשש שהתלות של ממשלת ישראל ברצונה הרע של רשימה אנטי–ישראלית לא תאפשר לה למלא את המשימות הביטחוניות. למשל, שהקואליציה תתפרק בתגובה הראשונה של צה“ל ברצועת עזה. רע“ם הוכיחה את ההבדל בינה לבין המשותפת, בכך שלא הפריעה כהוא זה לחופש הפעולה המדיני והביטחוני של הממשלה, שהיא ממשלה נצית יותר מקודמותיה. הרבה יותר מ“עשר מעלות ימינה“.
בלי “אבל“
ההבדל הבולט ביותר בין רע“ם לבין חד“ש, ושאר מפלגות המשותפת, בלט במיוחד בגינוי הפיגועים שבוצעו בידי ערביי ישראל. בעוד חד“ש הוציאה “גינוי” רפה, באמירות כמו שלא זו הדרך למאבקנו הצודק נגד מדינת האפרטהייד הגזענית והכובשת וכד‘, רע“ם גינתה ללא סייג, בלי “אבל“, בלי “אולם” ובלי “יחד עם זאת” ו“מצד שני“.
בחלוף שנה, כאשר אני בוחן את הניסיון, אני יכול לקבוע, בפרפרזה על דברי מרטין בובר על הקיבוץ, שהניסיון לא נכשל. לצערי, הניסיון, עד כה, גם לא הצליח.
מנסור עבאס הוא מנהיג פורץ דרך ואמיץ, אך הוא מוקף בעסקנים פחדנים ולא ממש מצליח לרתום אותם למיזם ההיסטורי של השתלבות במדינת ישראל, מתוך הבנה מה נדרש מהם בהשתלבות הזאת. ראינו זאת בהצבעות קריטיות, שבהן חברי רע“ם הצביעו נגד הממשלה, עד כדי איום ממשי על קיומה. על רע“ם להבין, ששותפות קואליציונית, כשמה כן היא – שותפות והיא מבוססת על הדדיות ולא על “קח את הכסף וברח“. הממשלה מממשת את מחויבותה בהסכם הקואליציוני ומה שנדרש מרע“ם הוא למלא את חלקה ולהצביע בכנסת עם הקואליציה. אם התנהגותה של רע“ם תפיל את הממשלה, תהיה זו פגיעה קשה במדינת ישראל, אך בעבור ערביי ישראל יהיה זה אסון. במקרה כזה, יידרשו עוד 75 שנה עד שמפלגה ערבית תוכל להצטרף לקואליציה ישראלית.
* הערה – המאמר נכתב טרם ההחלטה על הקדמת הבחירות
