עשרים שנה חלפו מאז עקירת גוש קטיף וצפון השומרון, או בכיבוסית – ההתנתקות. עקירת יישובים למען שלום – אני נגד, אפשר להתווכח, אבל סתם לעקור יישובים, בלי כל תכלית?
עשרים שנה חלפו מאז עקירת גוש קטיף וצפון השומרון, או בכיבוסית – ההתנתקות.
הסיבה העיקרית להתנגדותי להתנתקות לא הייתה ביטחונית, אלא התנגדות עקרונית לעקירת גוש התיישבות ציוני. אני רואה בהתיישבות בארץ ישראל את לב הציונות ובעקירת יישובים – אקט אנטי-ציוני. טרנספר הוא גם זיהום מוסרי, אפילו אם הוא מבוצע כלפי יהודים (אגב, אני גם נגד רעיונות הטרנספר לערביי עזה).
גם אילו היה מדובר בעקירת יישובים תמורת שלום, הייתי מתנגד לכך. במקרה כזה, היה מקום לוויכוח. האם ניתן לכנות אקט אכזרי של עקירת יישובים – שלום? מהי מהות השלום? האם הוא שווה את המחיר הכבד? קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בעקירת חינם. סתם לעקור יישובים, בלי כל תכלית?
לא הושג שקט. להפך
לא הייתה להתנתקות כל תכלית דמוגרפית, כי ישראל לא שלטה בעזה 11 שנים לפני ההתנתקות. 90% מרצועת עזה כבר היו מדינה פלשתינאית עצמאית, מאז הסכם אוסלו. גוש קטיף היה בקצה הדרומי של הרצועה, חיץ בין מצרים לעזה. התוחמת הצפונית, שבה כמעט לא היו פלשתינאים, הייתה ההמשך הטבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון. כפר דרום, שהיה יישוב מבודד, היה מחובר ממזרח לנגב המערבי. היישוב היחיד שהיה מבודד בלב הרצועה, בלב אוכלוסייה פלשתינאית, היה נצרים. מבחינה דמוגרפית, ניתן היה להעתיק את נצרים לתוחמת הצפונית, בלי כל ההתנתקות.
כאמור, התנגדותי להתנתקות הייתה עקרונית, כלומר גם אילו הושגו מטרותיה, הייתי שולל אותה. יחד עם זאת, ראוי לבחון את ההתנתקות על סמך תוצאותיה מול מטרותיה.
מטרת ההתנתקות הייתה להשיג שקט מרצועת עזה ולהפסיק את הטרור ממנה. ברגע שנצא מהרצועה, הובטח לנו, לא תהיה להם עוד עילה לטרור נגדנו. לכן, הנסיגה המופקרת הייתה עד גרגר החול האחרון, כולל התוחמת הצפונית, כולל ציר פילדלפי, אפילו כולל הקברים שנעקרו מבתי הקברות, כדי להגשים את חזונו של המשורר הלאומי הפלשתינאי מחמוד דרוויש: "קחו אתכם גם את מתיכם", מתוך שירו "לכו לאן שתרצו".
כדי להבטיח, שאכן נזכה לשקט המיוחל, ולא נדע עוד טרור מרצועת עזה, העולם כולו, וישראל בראשו, יעניקו סיוע אדיר לרצועת עזה, שיהפוך אותה לסינגפור של המזרח התיכון.
אבל אם אחרי ההתנתקות הפלשתינאים יירו אפילו כדור אחד, הובטח לנו חגיגית, או אז נסיר את הכפפות וניכנס בהם בכל הכוח, והפעם בתמיכה בין-לאומית.
בכל הפרמטרים הללו, הושג ההפך הגמור. אכן עזה היא האזור שנהנה מסיוע בין-לאומי יותר מכל אזור אחר בעולם, לאורך ההיסטוריה. אלא שכל הסיוע הזה הלך למימון התעצמות חמאס והפיכתה למפלצת הטרור שהכרנו, שהכתה בנו לאורך כל אותן שנים ושיאה – מתקפת השבעה באוקטובר.
כבר ההתנתקות עצמה הייתה תחת אש, למרות שאפילו יום לפניה, שרון עוד הזהיר את הפלשתינאים ש"לא תהיה התנתקות תחת אש". ישראל "הכילה" את הירי והבליגה עליו וביצעה את ההתנתקות תחת אש, בניגוד להבטחת שרון.
המשכנו "להכיל"
מיד אחרי ההתנתקות, כל מטר מרובע שישראל נסוגה ממנו הפך באחת לבסיס טרור נגדנו. בניגוד להבטחה, לא זו בלבד שלא היכינו בהם בעוצמה אחרי הכדור הראשון, אלא גם אחרי הפצמ"ר האלף והרקטה העשרת אלפים, המשכנו "להכיל" ולהבליג עד השבעה באוקטובר, למעט אי אלו סבבים, שבהם הגבנו, בלי לנסות להכריע.
בניגוד להבטחות, העולם לא נתן לישראל להגיב אחרי ההתנתקות בכל העוצמה, לא רק "אם הם יירו כדור אחד", אלא גם אחרי שנים של ירי רקטות בלתי פוסק לעבר שדרות והנגב המערבי. כשהגבנו לראשונה, במבצע "עופרת יצוקה", שלוש שנים וחצי אחרי ההתנתקות, קיבלנו את דו"ח גולדסטון הזכור לשמצה. אפילו אחרי טבח השבעה באוקטובר, העולם אינו נותן גיבוי לישראל במימוש זכותה להגנה עצמית, וכשאנו מממשים זכות זו, מאשימים אותנו בג'נוסייד, לא פחות, ומעמידים אותנו לדין בהאג.
בהתנתקות איבדנו את החיץ בין מצרים לרצועת עזה, שהיה התכלית להקמת גוש קטיף, שעליה החליטה ממשלת המערך. הרי גם בנאומו המדיני האחרון של רבין, ב-5 באוקטובר 1995, שבו הציג את מורשתו המדינית ואת הקווים האדומים של ישראל במו"מ על הסדר הקבע, לא זו בלבד שהוא דיבר על גוש קטיף כשטח שממנו ישראל לא תיסוג, אלא אף הצהיר – "הלוואי שיקומו עוד גושים כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". בהיעדר החיץ, במקום ציר פילדלפי וגוש קטיף, הייתה אוטוסטרדת האמל"ח ממצרים לעזה, שבנתה את חמאס והפכה אותו לצבא טרור מפלצתי, שהמיט עלינו עשרים שנות רקטות וטילים ואת טבח השבעה באוקטובר.
רוח גבית לטרור
טענה נוספת שנטענה אז ואפילו היום יש הטוענים אותה (למשל, גלעד שרון, רק בשבוע שעבר בראיון ל"ידיעות אחרונות"), היא שהיישובים היו נטל ביטחוני. אם הטענה הזאת נכונה לגבי גוש קטיף, היא נכונה באותה מידה לגבי הנגב המערבי והיישובים לאורך גבול לבנון. לכאורה, הטבח אושש את התזה. אלא שאלמלא יישובי הנגב המערבי, שבלמו את מתקפת חמאס, המחבלים היו מגיעים לגוש דן ואז היו נטבחים עשרות אלפי ישראלים. הטבח רק תיקף את חשיבותה של התיישבות ביטחונית והוכיח מה קרה כאשר זנחנו את התפיסה.
אני לא נזקקתי לנימוקים הביטחוניים כדי להתנגד לעקירת גוש קטיף, אבל בפרספקטיבה של עשרים שנה, נוכחנו בעליל שההתנתקות נתנה רוח גבית אדירה לטרור. ההתנתקות הייתה אבן יסוד במחדל שהביא לשבעה באוקטובר. ההתנתקות הייתה ועודנה בכייה לדורות.
