הספר "לחפש בן אדם", של מתי פרידמן, מתמקד בדמויותיהם של ארבעה מבין צנחני היישוב – אנצו סירני, מפקד המבצע, חנה סנש, חביבה רייק וחיים חרמש. הארבעה זוכים בו למיני-ביוגרפיה, שדרכה הסופר עוקב אחרי דרכם עד המשימה
"בתוכנית הסאטירה 'היהודים באים' הופיע ב-2015 המערכון הבא: מפקד קשוח בסגנון הפלמ"ח עומד בחדר תדריכים. מאחוריו, מפה של אירופה שנעוצים בה צלבי קרס. ברקע, נשמע תיפוף בקצב צבאי. 'אז יאללה, קדימה', הוא אומר ומנופף אגרוף לוחמני. 'שנסו מותניים ותראו להם, תביסו את האויב הנאצי!' המצלמה סבה על צירה. אנחנו רואים שיש רק אדם אחד בחדר, אישה צעירה במדים. זאת חנה סנש.
חנה מרימה יד. 'סליחה, המפקד', היא אומרת במבוכה ובמבטא הונגרי. 'איך אנחנו ננצח את הצבא הנאצי?'
'התוכנית', מכריז המפקד, 'היא להצניח לוחמים יהודים אמיצים בגזרת הנאצים, ואז להביס אותם. אז שיהיה לכולם בהצלחה…'.
חנה קוטעת שוב את דבריו בהרמת יד מנומסת. 'סליחה, המפקד', היא אוזרת אומץ. 'אני לא יכולתי שלא לשים לב למשהו'.
'ש…?', שואל הקצין קצר הרוח.
'שלצבא הנאצי יש מאות אלפי חיילים בהונגריה, ואנחנו לעומת זאת…'.
'כן?'
'אחד'.
המפקד עוצר. היא צודקת, הוא מודה. 'זה נכון, אנחנו קטנים, אבל חכמים וממזרים'.
'אנחנו?' שואלת חנה.
בסדר, הוא מסכים בהבזק של רוגז. 'את'".
את המערכון הזה לא ראיתי. מזמן הפסקתי לצפות בתוכנית הצינית, הניהיליסטית, המרושעת הזאת. הוא מופיע בספרו של מתי פרידמן "לחפש בן אדם – משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני היישוב".
לחפש בן אדם
מכותרת המשנה של הספר, ניתן להסיק שיש אמת במערכון. המשימה היא בלתי אפשרית. אלא שמתי פרידמן, בניגוד ליוצרי המערכון, לא בא להלעיג, לבטל, כדרכם של יוצרי המערכון הציניקנים. פרידמן יצא למסע בעקבות הצנחנים, כדי לחפש פשר לקורבנם. התוצאה שאליה הגיע, מעוררת מחשבה, ובעיניי, היא גם מעוררת השראה.
הספר מתמקד בדמויותיהם של ארבעה מבין הצנחנים – אנצו סירני, מפקד המבצע, חנה סנש, חביבה רייק וחיים חרמש. גם צנחנים אחרים מוזכרים בספר, אולם הארבעה זוכים בו למיני-ביוגרפיה, שדרכה הסופר עוקב אחרי דרכם עד המשימה, בניסיון לרדת לפשרה.
לא אחת, הוא מזכיר שחנה סנש לא הייתה אחת, אלא אחת מקבוצה. הוא מביא קולות מטעם צנחנים ששרדו, או בני משפחה של צנחנים שלא שבו, שיש בהם טרוניה על המקום שחנה סנש קיבלה בהיסטוריוגרפיה ובתודעה הציבורית ובו היא האפילה על אחרים, כמו בביטוי "חנה וחבריה הצנחנים".
אך גם הוא כותב בכותרת המשנה "חנה סנש וצנחני היישוב" וכותרת הספר, "לחפש בן אדם", הוא ציטוט משירה הראשון בעברית:
"במדורות מלחמה, בדליקה, בשריפה,
בין ימים סוערים של הדם,
הנני מבעירה פנסי הקטן,
לחפש, לחפש בן אדם".
פשר ציוני וחינוכי
בהיותי ילד בכיתה ד', קראתי את ספרו של עודד בצר "הצנחנית שלא שבה", ספר לנוער, המספר את סיפורה של חנה סנש. מאז, היא גיבורה נערצת עליי. לימים, קראתי את יומנה ושיריה והרבה דברים שנכתבו עליה. בהחלט, מדובר באישה מיוחדת במינה.
אך ככל שהרחבתי את ידיעותיי, ונחשפתי לסיפוריהם של שאר הצנחנים, תמהתי מדוע דווקא היא זכתה להוקרה הזאת. התשובה שנתתי לעצמי, היא שכדי לספר סיפור צריך גיבור, גיבור שהופך למיתוס. זו יכולה הייתה להיות באותה מידה חביבה רייק, זה יכול היה להיות יואל פלגי ובוודאי אנצו סירני, שהיה מנהיג ואילו שרד ונשאר בחיים, קרוב לוודאי שהיה ממנהיגי המדינה הצעירה. אולי שיריה, ובראשם "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי") פרסמו אותה יותר. אולי המחזה "חנה סנש", שכתב חברה לקיבוץ שדות ים, אהרון מגד, פרץ את הדרך ליצירות נוספות שמיקדו את העניין הציבורי דווקא בה.
אבל לפרידמן יש תשובה. התשובה שלו נובעת מן התשובה שנתן לפשר המשימה הבלתי אפשרית של הצנחנים. בניגוד לציניקנים של "היהודים באים", הוא מצא פשר ציוני, ערכי, מוסרי, חינוכי ממדרגה ראשונה.
מתי פרידמן כתב את הספר בתקופה הקשה ביותר בתולדות המדינה, לאחר השבעה באוקטובר.
"שמונה עשורים אחרי שהתרחשו האירועים האלה, בזמן כתיבתו של הספר הזה, במרחק של פחות משעתיים נסיעה מביתי בירושלים, התרחשה מתקפת שבעה באוקטובר. מראות הרצח, האונס והחטיפה בתוך בתים ויישובים נראו כלקוחים מזמנם של הצנחנים, או מזמנם של הוריהם, או של הורי הוריהם – מאורעות שלא היו אמורים להתרחש עוד אחרי ההתקוממות היהודית נגד ההיסטוריה, זאת שחנה וחבריה לנשק התמסרו אליה ושהביאה להקמתם של מדינה יהודית וצבא יהודי". הוא מספר ששבועות אחדים אחרי פרוץ המלחמה, הוא צפה במקרה בסרטון של מג"ד המדבר אל חייליו לפני הקרב.
"מלחמה יכולה לרדד את הבן אדם ליצרים ולדחפים הכי נמוכים: פחד, אכזריות, אגואיזם, רוע. לשלול מאתנו את כל מה שעושה מאתנו בני אדם, את האנושיות. אני רוצה לצטט לכם שיר שכתבה אישה אמיצה. אישה שהייתה משוררת, הייתה חקלאית, אבל כשהגורל של העם שלה עמד על הכף, היא צנחה מעבר לקווי האויב הנאצי במשימה עם סיכוי קלוש, כי היא האמינה שזה הדבר הנכון לעשות" והוא קרא באוזניהם את "במדורות מלחמה" של חנה סנש.
מוסיף פרידמן: "אני חושב שחנה הייתה מתרגשת למראה החיילים – יהודים שלא צריכים ללבוש מדים בריטיים, או להתחנן בפני פקידים קולוניאליים למצוא להם מקום פנוי במטוסים. עברית היא שפת האם שלהם. הם יכולים לרדוף את אויביהם במטוסי קרב ולפוצץ מזגנים בדירות בלב טהרן. אבל היא בוודאי הייתה מופתעת, לא רק משרידותם של טורי השירה המהוססים שלה, אלא גם מהמלחמה עצמה. זה לא היה אמור לקרות".
להצית לבבות
המטרה של חנה וחבריה, הייתה מעבר למשימות הייעודיות שהוטלו עליהם. הם ראו עצמם כחלק ממהלך גדול, שנועד להקים מדינה יהודית עצמאית. יותר משהתפקיד שלהם הוא מעשי, התפקיד הוא סמלי, שנועד להצית מהלכים גדולים שיקרבו את היהודים אל המטרה.
חנה, יותר משאר חבריה, מגלמת את המטרה החינוכית, הערכית הזאת, לא כי הייתה אמיצה מהם, לא כי הייתה לוחמת טובה מהם, אלא כיוון שכיוצרת ומשוררת, היטיבה לבטא את מהות המשימה ולהיות הסמל שלה. הכוונה בעיקר לשירה האחרון, שאותו כתבה על פתק והעבירה לצנחן דפני, שותפה למבצע, בלחיצת יד, עת חצתה את הגבול מיוגוסלביה להונגריה. השיר הוא "אשרי הגפרור":
"אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.
אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות.
אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד.
אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות".
כותב פרידמן: "עד מהרה נשמעות מילותיו מדוקלמות במפגשים של תנועות הנוער ואפילו מולחנות, בסגנון מארש ומוקלטות. בסרט 'הבלתי לגאליים', שצולם רק שלוש שנים אחר כך, ב-1947, פליטים יהודים שמנסים להימלט מאירופה כבר שרים את השיר הזה. בזמן שצעירים רבים נאלצים להתכונן למלחמת העצמאות, שאלפים רבים מהם ייהרגו בה, הטקסט מקבל משמעות עצומה".
זו, כותב פרידמן, תכלית השליחות של הצנחנים, מעל ומעבר למשימות המודיעיניות מטעם הבריטים ולמשימות של הגעה אל היהודים מטעם ההנהגה הציונית, הם נועדו להצית לבבות וזו שליחות לדורות, גם לימינו.
חנה סנש מגלמת את השליחות הזאת, בעיקר במילות שירה האחרון. "אני מאמין שזה המפתח לתעלומה שמרחפת מעל למאורעות האלה – מה הייתה המשימה ולמה אנשים שנראה כי השיגו מעט כל כך נהפכו לגיבורים… הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים. הם נשלחו כדי לכתוב, במו חייהם, סיפור ציוני על המלחמה, סיפור שיוביל אחרים לא לייאוש, כי אם לפעולה. בסיפור הזה, יהודים אינם קורבנות, אלא גיבורים. זה לא ישנה את פני המלחמה, אבל זה ישנה את האופן שבו אנשים זוכרים אותה ולכן ישָנה את העתיד. אם יצטרכו להתמודד עם טרגדיה, אלה שמכירים את הסיפור של הצנחנים לא ירכינו ראש ויתעלמו ולא יבכו את אכזריות הגורל, או יחכו שמישהו אחר יעשה משהו. הם יביטו החוצה אל הלילה, ילפתו את צדי הדלת ויקפצו".
אנשי מעשה, לא קורבנות
שותפה של חנה סנש לצניחה, דפני, מספר על פגישה שלהם עם פרטיזנית, שחבריה הפרטיזנים לא ידעו שהיא יהודייה, אך הוא זיהה אותה, כי הם גדלו באותה שכונה בזגרב.
"כשהיא מגלה את זהותם של שני הצנחנים, נפתחים הלבבות ושלושתם מפליגים בשיחה לתוך הלילה. הפרטיזנית מספרת להם על התלאות שלה ושל כל היהודים בחלק הזה של אירופה. הצנחנים, בתורם, מספרים לה על הצעירים בציון, ובמילותיו של דפני, 'הבאנו לה את בשורת הארץ הנבנית' – בשורה לא רק במובן של חדשה, או ידיעה, אלא גם במובן הדתי של חזון".
סיפורם של חנה וחבריה הצית לבבות באירופה. לא בכדי, כמה מאוניות המעפילים נקראו על שמותיהם של הצנחנים – "חנה סנש", "אנצו סירני" ו"חביבה רייק". "חנה יצאה למשימתה כאישה צעירה, משוררת מבטיחה וחזרה כאוניית משא שהתהפכה מול החוף. האם יש בכך נחמה? מבחינת האנשים הרצוצים שעל הסיפון ומבחינת אלפי הילדים והנכדים הישראלים שלהם, אני חושב שהתשובה היא כן. הם הובאו אל חייהם החדשים בידי 'חנה סנש', כלומר בידי אנשים שמאמינים בגורל משותף, שתגובתם לאסון אינה התחמקות, או שיתוק, אלא פעולה".
עדה סירני, אשתו של אנצו סירני, התמסרה לאחר מותו לארגון ההעפלה לארץ. היא שילחה את המעפילים באוניות שנשאו את שמם של בעלה וחברותיו לנשק. את זיכרונותיה היא סיפרה בממואר "ספינות ללא דגל". הספר, כותב פרידמן, "מספר סיפור לאומי שבו יהודים הם אנשי מעשה, לא קורבנות, מעפילים ולא פליטים ושבו היא הדמות הראשית ולא אישה אכולת צער".
הספר מרתק. הוא קולח, רהוט ומותח. פרידמן משלב בספר כתיבה היסטורית בגוף שלישי, על הסיפור שאותו חקר, עם כתיבה אישית בגוף ראשון, שבה הוא משתף במחשבותיו ומתאר את מסעו המחקרי המרתק. כמי שעלה לבדו, מטעמי ציונות, מקנדה, הוא חש הזדהות עצומה עם גיבורי מחקרו.
את הספר הקדיש פרידמן לזכרם של שני צעירים שהכיר, שניהם מירושלים, "שניהם אוהבי אדם ואוהבי ספר", שנהרגו במלחמה בזמן שעבד על הספר – הירש גולדברג-פולין ויובל שהם.
מתי פרידמן, "לחפש בן אדם – משימתם הבלתי אפשרית של חנה סנש וצנחני היישוב", הוצאת דביר תשפ"ו 2026. 256 עמ'
