מדוע הברכה תלויה דווקא בשמיעה אל המצוות ולא בשמירה על המצוות? מה היא הברכה שבהקשבה ובהאזנה?
פרשת השבוע, פרשת "ראה", פותחת במילים: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם…", (דברים י"א, כ"ו-כ"ח).
התורה מדגישה כאן את השמיעה כמי שמובילה לברכה ואת אי השמיעה כתנאי חלילה לקללה. היינו מצפים שהברכה תותנה לא רק בשמיעה, אלא בשמירה של מצוות ה' בפועל, שהרי העיקר הוא העשייה עצמה, כפי שניתן לראות בסיום הפרק: "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם", (דברים י"א, ל"ב). מה שחשוב הוא שמירת המצוות בפועל ולא רק השמיעה על המצוות, אם כן, מדוע התורה מדגישה כאן דווקא את השמיעה?
ה"כלי יקר" מחדד את השאלה: "בכל מקום שהזכיר השמיעה, יש אחריו עשייה ושמירה, או עבודה, [כלומר קיום בפועל. לדוגמה]: 'והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם', [דוגמא נוספת:] 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי…ולעבדו בכל לבבכם'. לפי שהשמיעה אין בה כי אם קבלת דברים במחשבה לבד, שיקבל עליו לעשותו, אבל… אין די בזה, אלא צריך גם עשייה בפועל, שכן נאמר [על הקללה]: 'והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוקכם וסרתם מן הדרך'. ואם כן קשה, היה לו לומר: את הברכה אשר תשמעו וגו' והלכתם בדרך, וכי יש די בשמיעה לבד בלא עשייה?"
בכל מקום שהתורה מזכירה ציווי על השמיעה אל המצוות, זה בא יחד עם ציווי על שמירת המצוות. כאן השמיעה מופיעה ללא הציווי על השמירה. דבר נוסף, יש כאן חוסר סימטריה, שהרי אם בצד של הקללה מופיע "אם לא תשמעו… וסרתם מן הדרך", אזי בצד של הברכה היה צריך לכתוב: "והלכתם בדרך". מדוע אם כן בצד של הברכה מופיע רק הציווי של השמיעה?
"שמעו ותחי נפשכם"
"אור החיים" הקדוש מסביר שהברכה תלויה דווקא בשמיעה: "להעיר כי מלבד הברכה המושגת מדרך ה' עוד לו עמה יעוד הטוב, והוא אשר תשמעו, כי השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו 'שמעו ותחי נפשכם' (ישעיהו נ"ה, ג')… ותלה הכתוב הברכה בשמיעה ולא הזכיר לא מעשה ולא שמירה, לפי שהשומע דברי אלקים חיים, התורה מטיבה נפשו ומישרתו כי יש בה סם חיים כאומרם [כמאמר חז"ל]… המאור שבה מחזירו למוטב, לזה תלה הכול בשמיעה".
בעצם השמיעה אל מצוות התורה, יש "סם חיים", יש תרופה מיוחדת שמחייה את נפשו של האדם, על כן עוד לפני קיום ושמירת המצוות, עצם השמיעה אל המצוות, עצם הלימוד של המצוות נותן ברכה רבה לנפשו של האדם.
מחשבה טובה
ה"כלי יקר" עצמו מביא תשובה נוספת: "… לפי שמחשבה טובה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ולפי זה… הקללה ודאי לא תחול עד אחר שלא תשמעו וסרתם מן הדרך ממש, אבל הברכה תחול מיד אחר השמיעה לבד, כדי שקבלת הברכה יהיה לו לעזר לכשיוכל להוציא מן הכוח את מחשבתו הטובה…".
מחשבה טובה היא הניצוץ שמדליק את האדם לעשות דברים טובים. הרצון והנכונות שמגלה האדם בשמיעתו בלבד, הם כבר המוקד לברכה.
לב שומע
בספר מלכים, מסופר על חלום שחולם שלמה המלך ובו שואל אותו הקב"ה מה בקשתו. תשובתו של שלמה פשוטה וצנועה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין טוֹב לְרָע: כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה", (מלכים א' ג', ט'). שלמה המלך יכול היה לבקש כל מה שרצה, אבל הוא מוותר על עושר וממון, אריכות ימים ושליטה באויביו. במקום זה, הוא מבקש "לב שומע", כזה שיעזור לו לפגוש, לראות ולשמוע באמת את עמו, את האחר.
למה מתכוון שלמה המלך? וכי הלב שומע? אלא הכוונה לשימת הלב, לשים לב, להאזין. כפי שמביא ישעיהו הנביא: "הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם…".
אדם שניחן ביכולת הקשבה, ביכולת האזנה, בלב שומע, בשימת לב, מביא ברכה לעצמו ולסביבתו. הוא יודע להקשיב לאחר. יש אנשים שזקוקים רק להקשבה, להקשבה אמפתית, לאחד שמקשיב להם במלוא תשומת הלב, לאחד שמבין את רגשותיהם. הם זקוקים להקשבה ללא שיפוטיות, או מתן עצות. רק להקשבה, רק להאזנה, ללב שומע.
כשמפתחים את יכולת ההקשבה לאחר, כשמפתחים את שימת הלב לאחר, זו הברכה הגדולה.
