40 שנה מאז מותו, קמה תכנית אלון לתחייה בחלקים רבים של תכנית טראמפ. אלון היה טוטאלי בחזונו ההתיישבותי ואמר, כבר ב-67′: “נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם“

ארבעים שנה חלפו מאז מותו של יגאל אלון – חבר קיבוץ גינוסר, מפקד הפלמ“ח, גדול המפקדים במלחמת השחרור, שר העבודה, שר הקליטה, שר החינוך והתרבות (כשעוד היו משרד אחד) ושר החוץ בממשלות ישראל; מצביא, מדינאי, מנהיג. אלון נפטר בגיל 62 מדום לב, בעיצומה של התמודדות נגד שמעון פרס על הנהגת מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה.

ארבעים שנה חלפו מאז מותו של אלון ולפתע, חזונו המדיני שב ומפציע אל חיינו המדיניים. תכנית טראמפ הקימה לתחייה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית ברוח תכנית אלון. החזון של אלון הוא הפרדה בין האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, ולכן הם מסכנים את צביונה היהודי של מדינת ישראל, המחייב רוב יהודי מאסיבי לדורות, לבין אזורים הפנויים להתיישבות יהודית, חיוניים לביטחונה של מדינת ישראל ולהבטחת גבולות בני הגנה לישראל, בראשם בקעת הירדן רבתי, צפון ים המלח ומדבר יהודה. מפת טראמפ דומה למפת תכנית אלון. תכנית טראמפ אינה תכנית אלון, היא הרבה פחות טובה לישראל מתכנית אלון (ולא כאן המקום להציג את ההבדלים), אבל העיקרון העומד מאחורי המפה הוא אותו עיקרון.

היסוד המוסרי

לפני עשרים שנה בדיוק, בפסגת קמפ–דיוויד, נטש אהוד ברק את דרך אלון, דרך שהדריכה את תנועת העבודה עד אז. ברק הציע לפלשתינאים תכנית המבוססת על נסיגה כמעט מלאה ופיצוי על המעט שיישאר בידינו בדמות “חילופי שטחים“. למרבה הצער, רעיון העוועים של “חילופי שטחים” מצא את מקומו גם בתכנית טראמפ וזהו הכשל העיקרי בה. מאז הציע ברק את הצעתו, היא הפכה לנקודת ההתייחסות היחידה בדיון המדיני. מי שאינו מקבל אותה, הוגדר “סרבן“. הגדולה של תכנית טראמפ היא שינוי הפרדיגמה. מעתה, תכנית טראמפ היא נקודת הייחוס. לא בכדי, התכנית הזאת מבוססת על הרעיון הריאלי ביותר, שנהֱגה כבר בשבוע שאחרי מלחמת ששת הימים – תכנית אלון.

יגאל אלון היה אז שר העבודה, אך שותף מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון. הוא היה מעורב מאוד בהחלטות הדרג המדיני במלחמת ששת הימים ובין השאר, דחף לשחרור ירושלים והגולן.

הבעיה הדמוגרפית הטרידה מאוד את יגאל אלון, שחשש לאופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. הוא ראה ניגוד בין השאיפה למדינה יהודית דמוקרטית לבין רעיון שלמות הארץ בו דגל. על הניגוד הזה הוא ניסה לגשר בתכניתו – “תכנית אלון“

אלון היה ממנהיגי הקיבוץ המאוחד (הקבה“מ), תנועה שחרטה על דגלה את חזון ארץ ישראל השלמה. לאחר המלחמה, תמרן אלון בין המחויבות האידאולוגית לרעיון שלמות הארץ ולליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד לבין ניסיונו לפתרון פרגמטי לאתגרים האקטואליים שתוצאות מלחמת ששת הימים הציבו בפני מדינת ישראל. הבעיה הדמוגרפית הטרידה מאוד את יגאל אלון, שחשש לאופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. הוא ראה ניגוד בין השאיפה למדינה יהודית דמוקרטית לבין רעיון שלמות הארץ בו דגל. על הניגוד הזה הוא ניסה לגשר בתכניתו – “תכנית אלון“, אותה פרסם מיד לאחר שוך הקרבות ובה דבק עד מותו. בתפיסתו, נתן ביטוי למספר שאיפות – החתירה לשלום, העמידה על צרכי הביטחון וגבולות הביטחון של ישראל, האמונה בזכותנו על ארץ ישראל והדבקות בתפיסה ההתיישבותית של הקבה“מ. את זכותנו על הארץ, העמיד בראש תכניתו והגדיר אותה כיסוד המוסרי שלה.

עמדה ברורה

העיקרון המרכזי של עמדת אלון הוא הפשרה הטריטוריאלית. בתכניתו, הוא לא צייר מפות מדויקות, אך הבהיר מאילו שטחים אין לסגת ויש ליישבם ומאילו יש לסגת. אף שהממשלה לא אימצה רשמית את גישתו, עקרונותיה היו לעקרונות בלתי רשמיים של המדיניות הישראלית ובעיקר של מדיניות ההתיישבות.

אלון ראה בהתיישבות כלי מדיני, החשוב ביותר בעיצוב גבולות המדינה. כיוון שהוא דגל ביישוב מסיבי של השטחים, אותם תבע להכליל בידי ישראל, והתנגד להתיישבות באזורים מהם נכון היה לסגת, סבר אלון שאין מקום לערפל, אלא להצגת עמדה ברורה, שתכתיב את מדיניות ההתיישבות. בתוך הקיבוץ המאוחד, ייצג אלון תפיסה יונית באופן יחסי, אף על פי שהיה אחד היוזמים והמדרבנים העיקריים של ההתיישבות בחלק מן השטחים. אלון ראה בתכניתו וריאציה של שלמות הארץ ובכל הזדמנות, הקפיד להסביר זאת.

“…מפת העתיד של ישראל חייבת אמנם לשאוב את השראתה מזכויותינו ההיסטוריות, אך עליה להיקבע על פי שיקול מדיני ואסטרטגי… העבר חשוב, אבל האחריות הנתבעת מאתנו היא, בראש ובראשונה, כלפי ההווה וכלפי העתיד“

“הזכות ההיסטורית על ארץ אבות היא העושה את ההבדל המהותי בין שיבת ציון צודקת לבין התיישבות קולוניאלית. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל היא הבסיס המוסרי לזכות קיומה של ישראל בגבולות כלשהם ואם אני גורס פשרה טריטוריאלית, אין זה משום היעדרן של זכויות היסטוריות, אלא למרות זכויות אלה ולמען מטרה היסטורית לא פחות חשובה – השלום… מפת העתיד של ישראל חייבת אמנם לשאוב את השראתה מזכויותינו ההיסטוריות, אך עליה להיקבע על פי שיקול מדיני ואסטרטגי… העבר חשוב, אבל האחריות הנתבעת מאתנו היא, בראש ובראשונה, כלפי ההווה וכלפי העתיד“.

ניתן לראות בדברים אלה אפולוגטיקה לשמה, אך אני נוטה לקבל את דבריו כלשונם. במלחמת השחרור, חתר אלון להרחיב את גבולות הארץ עד הירדן. כאשר במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השחרור, הערבים נשארו במקומם, הוא נאלץ להתחשב במרכיב הדמוגרפי, המסכן את הרוב היהודי בארץ. עם זאת, הוא ראה בזכותנו על הארץ את הלגיטימציה לשליטה, להתיישבות ולריבונות בשטחים שאין בהם אוכלוסייה פלשתינאית צפופה.

גישתו של אלון לשלמות הארץ, אם כן, היא פרשנות אישית חדשה לרעיון המרכזי של הקיבוץ המאוחד: שלמות הארץ, על פי יכולתנו וכוחנו הריאליים. אלון האמין שתכניתו מבטיחה את ההישג האופטימלי של רעיון שלמות הארץ, האפשרי בתקופה זו, על פי הכרתו את התנאים המדיניים ואת המצב הקיים בעלייה, בהתיישבות ובמבנה הדמוגרפי של הארץ.

למען חוק הגולן

בכל התייחסויותיו לשאלת הגבולות, הצביע אלון על הצורך בגבולות ביטחון, בכל הגזרות. על גבולות הביטחון להתבסס על עומק טריטוריאלי ואסטרטגי. אלון דחה את הטיעון שבעידן המלחמה המודרנית – עידן הטילים, המטוסים העל–קוליים והטכנולוגיה המודרנית, פחת הצורך בעומד טריטוריאלי.

עיקרי מדיניותו של אלון בנושא הגולן היו קידום ההתיישבות היהודית בגולן, סיפוח מלא של הגולן לריבונות ישראל והרחבת שטח הגולן כדי להקים מדינה דרוזית ידידותית שכנה, שמרכזה בהר הדרוזים.

עוד לפני מלחמת ששת הימים הצביע אלון על הבעייתיות באחיזה של סוריה בגולן. “בגבול זה“, כתב בספרו “מסך של חול“, “נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט“, ובשל כך הם מאיימים על “היישובים שלנו“, כמו גם על “שדות הדגה בצפון הכנרת” וחשוב מכך: על “מרבית מקורות המים“. אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל, באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים, היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק, שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה“ל במלחמה וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר. 

אלון הצביע בעד “ההחלטה הסודית” של 19.6.67, שביטאה נכונות לנסיגה מהגולן וסיני אל הגבול הבין–לאומי תמורת חוזה שלום, הסדרי ביטחון והבטחת השליטה על מקורות המים. יש לציין, שהייתה זו החלטה טקטית, תחת הטראומה של הנסיגה המאולצת מסיני, בלחץ המעצמות, אחרי מלחמת סיני. ההחלטה נועדה לסכל לחץ בין–לאומי דומה. מהר מאוד, ההחלטה הזאת בוטלה.

בריאיון סמוך למותו, היכה אלון על חטא על הצבעתו זו והגדיר אותה “אווילית“. הוא תמך, כמובן, בביטול ההחלטה. אלון עודד את העלייה של ראשוני המתיישבים בגולן, שעלו חמישה שבועות לאחר המלחמה לעליקה ואף מימן את שכרם מתקציב משרד העבודה. הוא היה הראשון שקרא, כבר ב-1968, להקים עיר בגולן והראשון להציע את סיפוח הגולן לישראל. הוא הציע זאת לראשונה, כבר ב-13 ביולי 67′, חזר על כך בפומבי במרכז הקבה“מ, באוגוסט 67′ והציע זאת רשמית לראש הממשלה, באוגוסט 1968. עשור אחר כך, היה אלון מעורב במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן למען חוק הגולן. הוא היה שותף לניסוח העצומה ההמונית שקראה לסיפוח הגולן. למרבה הצער, הוא לא זכה להיות שותף להתגשמות חזונו. הוא נפטר שנה וחצי לפני קבלת החוק.

הקו האדום

ביולי 1967, אמר אלון, בפגישה עם דור ההמשך של המערך, שהוא מוכן “שלעולם לא יהיה שלום עם סוריה ובלבד שלא נחזיר את רמת הגולן“.

“אחיזתנו האיתנה ברמת הגולן ובכתר החרמון היא חיונית ביותר. שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכול–ארצית של ישראל, כי מדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות“

שש שנים מאוחר יותר, ביוני 73′, הוא דבק באותו קו, ובמאמר פרוגרמטי – “אסטרטגיה של שלום“, הוא הסביר ש“אחיזתנו האיתנה ברמת הגולן ובכתר החרמון היא חיונית ביותר ולא רק כדי להגן על יישובי עמק החולה מפני מטחי אש סוריים, שהרי אנו מקימים שם יישובים חדשים המצויים בטווח האש הסורית. שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכול–ארצית של ישראל, כי מדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות“.

לעומת זאת, ב-1970, הגיש אלון לגולדה מאיר תכנית מגירה, לקראת נסיעתה לארה“ב, למקרה שתיאלץ להתמודד עם לחץ אמריקני כבד בסוגיה הטריטוריאלית. התכנית הייתה סודית ביותר ובסופו של דבר, אף לא נעשה בה שימוש, היא לא הוצגה בפני האמריקנים  ונגנזה. ייתכן שניתן לראות בה נכונות של אלון לפשרה טריטוריאלית בגולן. אני רואה בה ציור של קו אדום – לא נכונות לנסיגה, אלא הבהרה מהו הקו האדום, שבכל מקרה ובכל מחיר, אין לזוז ממנו. בתכנית המגירה דובר על אפשרות של נסיגה מכשליש משטח הגולן.

האידאולוגיה הטבנקינית

אם בשאלת שלמות הארץ, התרחק אלון מהתפיסה הקלאסית של הקיבוץ המאוחד, ומנהיגו ומורו הרוחני יצחק טבנקין, הרי בנושא ההתיישבות, שימשה האידאולוגיה הטבנקינית נר לרגליו. הוא ראה חשיבות רבה בהתיישבות – מדינית, ביטחונית וחברתית. אלון האמין שההתיישבות היא המרכיב החשוב ביותר בקביעת גבולות המדינה. כשר, וכיו“ר הראשון של ועדת השרים להתיישבות, פעל רבות למען היישובים מעבר לקו הירוק ובהם היישובים בגולן. דווקא כיוון שהאמין כל כך במשמעות המדינית של ההתיישבות, דגל אלון בהתיישבות סלקטיבית – על פי גבולות תכנית אלון. אכן, תכניתו הייתה הבסיס למעשה ההתיישבותי של ישראל בשטחים, בעשור שבין מלחמת ששת הימים לעליית הליכוד לשלטון.

יגאל אלון דגל בהבטחת שלמותה האסטרטגית של הארץ, מן הים עד הירדן, שתובטח בקביעת גבולה המזרחי של ישראל על הירדן, אך בשל רצונו לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה, הוא הציע שישראל תתפשר ותוותר על ריבונות בשטחים המאוכלסים ערבים. בשטחים שייכללו בתחום מדינת ישראל, דחף אלון ליצירת תנופת התיישבות יהודית. הגולן נכלל בהם כמובן והוא ראה בו חלק בלתי נפרד מישראל, מבחינה משפטית, מדינית, ביטחונית והתיישבותית.

לא רק בשם ההיסטוריה

אסיים בדברים שאמר אלון במועצת הקיבוץ המאוחד שנערכה בנובמבר 1967, בקוניטרה, שם הייתה הנקודה הזמנית של מרום גולן:

“רמת הגולן, שאנו נמצאים בה עתה, הייתה מאז ומתמיד חלק מישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מהעיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס ההיסטורי. בלעדיהם, לא היינו כאן ולא הייתה מדינת ישראל.

“אך אנו נישאר כאן ולא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו, בראש ובראשונה, למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה. ידנו המושטת לשלום נדחתה ואני עדים לשיקום מהיר של צבאות ערב. אלא שהפעם, כוחותינו ערוכים ברמת הגולן, לאורך הירדן ועל גדות הסואץ וזהו הבדל מהפכני, מבחינת סיכויי העמידה.

“שיטת המגל והחרב של ישראל, שהוכיחה את עצמה בגבולות שלפני החמישה ביוני, דרושה גם כיום, כדי להבטיח את גבולנו וקיומנו בעתיד. האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבא בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו.

“נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שירבו כאלה – פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו.

“להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיים נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים ואנו רוצים ברמת הגולן“.