אולי הגיע הזמן להילחם גם על הבית שלנו מבפנים: על האחדות, על אהבת אחים, על ניקוי הרוע והשחיתות. אולי אם ננצח שם, משהו גם בחוץ יתחיל להירגע
המלחמה הזאת תפסה אותי באפיסת כוחות. פשוט נגמר לי האוויר, בין הודעות "הותר לפרסום", סיפורים על חיילים פצועים, אזעקות, ריצות למרחבים מוגנים והתחושה שהחיים עצמם הוקפאו איפשהו, בין לבין.
כשאני מעזה להגיד בקול רם שדי, שחייבים לסיים עם המלחמה הזאת, תמיד יש מי שכועס. "איך את אומרת דבר כזה? זה אגואיסטי! מה פתאום לעצור עכשיו? הכול יהיה לשווא!" הם אומרים לי בלהט. אני עונה להם, לפעמים בשקט ולפעמים עם קצת יותר אומץ: "מה פתאום לשווא? היו הישגים, יש הצלחות. אבל בתוך כל זה, אני לא באמת מאמינה שנצליח אי פעם להכניע את כל אויבינו. אנחנו מוקפים מבחוץ וגם מבפנים. ואולי, רק אולי, הגיע הזמן להילחם גם על הבית שלנו מבפנים: על האחדות, על אהבת אחים, על ניקוי הרוע והשחיתות. אולי אם ננצח שם, משהו גם בחוץ יתחיל להירגע".
אני כותבת את הטור הזה במוצאי יום השואה, רגע לפני יום הזיכרון. הימים האלה תמיד כבדים, אבל השנה הם כבדים עוד יותר. המחשבות על מה שהעם שלנו עבר, ועדיין עובר, פשוט לא נותנות מנוח. בא לי שיהיה כבר טוב. פשוט טוב ואולי אפילו עוד יותר טוב.
רגעים קטנים של אור
תוך כדי שאני מנסה לאסוף את עצמי, מגיע אליי סרטון מוועדת הכספים בכנסת. מדברים שם על מתווה פיצויים לעסקים. אני מקשיבה וחושבת לעצמי: זה לא אמור להיות מובן מאליו? שבזמן מלחמה, המדינה תגן על האזרחים שלה? שתסייע לעסקים לשרוד? ובמקום זה, בירוקרטיה. טפסים. המתנה. עוד ועדה ועוד בדיקה. ככה, מעבר למאבק לשמור על שפיות בתוך חרדת מלחמה, אנשים צריכים גם להתמודד עם דאגות כלכליות שלא באשמתם. בא לי לפעמים פשוט לקום ולצעוק להם שם: תתעוררו! תעזרו! אל תתנו לאנשים להישבר, בעצם הם כבר שבורים!
האמת? תכננתי לכתוב טור אופטימי. כזה שמרים קצת את הלב ואז החיים עצמם נכנסו לי לטקסט בלי להתכוון. אבל אולי דווקא בתוך כל הבלגן הזה, צריך להתעקש על רגעים קטנים של אור. אז לקחתי את עצמי ויצאתי לטבע. כי לפעמים, כשאין אוויר, פשוט צריך לצאת לנשום. הפריחה עכשיו. וואו. כאילו מישהו החליט להזכיר לנו שיש גם יופי בעולם הזה. עוד רגע, הכול יתייבש מהחום, אז זה בדיוק הזמן לעצור, להסתכל, להתרגש.
עמדתי שם מול השדות הפורחים וחשבתי לעצמי: יש לנו ארץ כל כך יפה. באמת יפה. ויש לנו עַם… מורכב, רועש, לפעמים מעצבן, אבל גם הכי יפה שיש. עם לב גדול, עם נתינה, עם אכפתיות, גם אם לפעמים זה מגיע עם קצת ויכוחים בדרך (טוב, הרבה ויכוחים… אנחנו אלופי העולם בזה) ועם דברים שהיינו רוצים לתקן לשנות.
רגע לפני יום העצמאות, המשאלה הפרטית שלי פשוטה: שיבוא שלום עלינו. שהמערכה הזאת תסתיים. שנוכל לחזור לנשום באמת, שנזכה, בעזרת השם, להיות עם חופשי בארצנו.
