בשביל הזיכרונות והניצחון

הגיבורים שבינינו – פרויקט צילומי הפורטרט של מיכאל גלעדיהשבוע מתארח שמואל שרף, ניצול שואה ותושב קצרין, שחגג החודש יום הולדת 88


נערך על ידי מיכאל גלעדי, על פי ספרו של שמואל שרף, משנת 2018 – “בשביל הזיכרון והניצחון“, בעריכת דניאלה שאול. צילום: מיכאל גלעדי

בספרו האוטוביוגרפיבשביל הזיכרונות והניצחון“, שמואל פותח כך: “…השורשים למשפחה ושבט מפואר נעקר ונגדע באכזריות שאין לה אח ורע בהיסטוריה, ממש לנגד עיניי. ניצלתי רק הודות לתושייה של הוריי ומשפחתנו שנשארה מלוכדת, גם בימי במלחמה, מחסור חשכה ואימה נוראה.

סבארבא שלי, פסחאברהם, אשר צבר הון שנים קודם בגליציה, יזם, תכנן ומימן את הקמת הכפר בוקשואייה, אשר שוכן בצפון רומניה. שם נולדתי, ב-10 לנובמבר 1934, להוריי אברהם ולאה שרף, בבית המשפחה, באחוזתנו בכפר. בשנת 1939, בהיותי בן חמש, התחלף המשטר ברומניה והחליטו על גירוש כל היהודים מהכפרים והלאימו את רכושם. כך נאלצנו לעבור עם המשפחה מזרחה, לעיר גורההומורה.

שנתיים מאוחר יותר, התחלתי את כיתה אלף, אך הלימודים נמשכו רק חמישה שבועות, כי בערב חג שמחה תורה, ב-10.10.1941, התחילה השואה ומסכת הייסורים הנוראה, שלא אשכח לנצח. בשעות הבוקר המוקדמות, השמיעו כוחות הביטחון רעם תופים חזק וקול כרוז הודיע: ‘על כל יהודי העיר להתאסף בשעה 11:00 בבוקר, בתחנת הרכבת המקומית‘. ואף הוסיפו: ‘כל מי שלא יופיע בזמן, יירו בו‘.

לכל יהודי ניתנה הרשות לשאת תרמיל גב עם בגדי החלפה מעטים ומעט מזון, אך נאסר לקחת תכשיטים, מטבע חוץ ודברי ערך. את מפתח ביתנו מסרנו למשטרה וכך עזבנו אותו, כאשר כל תכולתו נותרה מאחור.

הגענו לתחנת הרכבת. במקום הצטופפו כבר מאות יהודים וציפו לבלתי נודע. הוכנסנו מיד לקרונות הבקר, ללא חלונות וללא שירותים, בצפיפות איומה וללא מזון ומים. לאחר נסיעה ממושכת, הגענו לעיירה אטאקי, אשר נמצאת בבסרביה, לפני נהר הדניסטר

הגענו לתחנת הרכבת. במקום הצטופפו כבר מאות יהודים וציפו לבלתי נודע. הוכנסנו מיד לקרונות הבקר, ללא חלונות וללא שירותים, בצפיפות איומה וללא מזון ומים. לאחר נסיעה ממושכת, הגענו לעיירה אטאקי, אשר נמצאת בבסרביה, האחרונה מבין העיירות לפני נהר הדניסטר. עם עצירת הרכבת, פקדו עלינו השומרים לצעוד אל בתי העיירה הנטושה ולהתמקם בהם. שם ראינו, על קירות הבתים, כתובות נוראיות בשפת היידיש שנכתבו בדמם של יהודים פצועים, אשר עונו ונרצחו כאן. אינני זוכר כמה זמן נשארנו בכפר הנטוש, עד שהעבירו אותנו את נהר הדניסטר ומשם, העבירו אותנו את הנהר במעבורות ורפסודות לצד השני להמשך למוגילב , באוקראינה. המראות על גדת הנהר היה מזעזעים ומבהילים. אלפי יהודים עמדו על גדה אחת, מחכים לחצות לגדה השנייה. בזמן חציית הנהר, נפלו רבים למים וטבעו ואיןספור גופות צפו על המים. למזלם של הוריי ושלי, עברנו את הנהר בשלום ולבסוף הגענו לעיר מוגילב.

הבית שהיה לערמת עפר

לאחר זמן מה, שוב הכריחו אותנו לצאת ליעד בלתי ידוע והפעם, בשיירות רגליות. שעות על גבי שעות, צעדנו בגשם ובבוץ הטובעני, אוכלים ממה שנותר מהשדות הנטושים, מוקפים בחיילים רומנים רכובים על סוסים, אשר מכים ומזרזים אותנו בצעקות, דחיפות והצלפות שוט. אני זוכר, בהיותי רק בן 7, שבזמן הליכתנו האיןסופית, אפסו פתאום כוחותיי ונפלתי ארצה. הפצרתי בהוריי – ‘השאירו אותי כאן והמשיכו קדימה‘. הוריי, כמובן, לא שמעו לתחנוניי ואבי נשא אותי בשארית כוחותיו על כתפיו. אין לי מילים מתאימות יותר להגדיר את המסע הזה אלא כ-“מסע המוות“.

כשהייתי בן 11, לאחר מפלת הצבא הנאצי, חזרנו לעירנו שממנה גורשנו שנתיים וחצי קודם לכן. כמו רוב המבנים שלא שרדו את הפגזות המלחמה, גם ביתנו לא שרד. רק מחצית מ-3000 תושבי היהודיים של עיירתינו שבו אליה. כל היתר נספו בשואה

לבסוף, לאחר מסע רגלי נוראי של מספר ימים, הגענו בבוקר למוראפה, שבמזרח אוקראינה, לגטו במרכז העיר אשר הפך לביתנו למשך שנתיים וחצי, עם תנאי חיים קשים ביותר ובצפיפות נוראה. כמו כולם, משפחתנו סבלה מחוסר מזון ואכלנו מכל הבא ליד, מה שגרם גם למחלות רבותכשהייתי בן 11, לאחר מפלת הצבא הנאצי בחזית המזרחית, באביב 1944, חזרנו לעירנו שממנה גורשנו שנתיים וחצי קודם לכן. כמו רוב המבנים שלא שרדו את הפגזות המלחמה, גם ביתנו לא שרד ובמקום בית המשפחה, מצאנו ערמת עפר. רק מחצית מ-3000 תושבי היהודיים של עיירתינו שבו אליה, טיפיןטיפין, לאחר סיום המלחמה. כל היתר נספו בשואה.

בשנת 1951, עזבנו לעד את רומניה ועלינו ארצה דרך הים, לנמל חיפה. שנתיים לאחר מכן, כבר התגייסתי לצהל. שנתיים לאחר השחרור מצהל, הכרתי ניצולת שואה בשם לילי, שתהפוך לימים לאשתי, שגם לה סיפור חיים, אשר נרחיב בפרק הבא. לאחר שנה של חברות, התחתנו וגרנו במשך 20 שנה בחולון, עד שבשנת 1978, עלינו לרמת הגולן לעיר קצרין, שהייתה בראשיתה. מיד לאחר הגיענו, פתחנו את חברתלילי סריגי קצרין בעמשהפך בהמשך להחנות של ליליהמיתולוגית, שכולם מכירים“.

עד היום מתגוררים שמואל ולילי בקצרין. שניהם כבר יצאו יחד לפנסיה, אך שמואל עדיין מקפיד להנציח את אימת השואה על ידי עדות חיה מפיו.

SU
MO
TU
WE
TH
FR
SA
25
26
27
28
29
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
1
2
3
4
5
6
אירועים שיתקיימו ב 27th פברואר
אירועים שיתקיימו ב 29th פברואר
אירועים שיתקיימו ב 1st מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 2nd מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 5th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 6th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 8th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 9th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 10th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 11th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 12th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 13th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 14th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 15th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 16th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 17th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 18th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 19th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 20th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 21st מרץ
אירועים שיתקיימו ב 22nd מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 23rd מרץ
אירועים שיתקיימו ב 24th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 25th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 26th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 27th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 28th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 29th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 30th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 31st מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd אפריל









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?