מי שמספר לעצמו סיפור שהעניין העדתי מפריע לו להתקדם וגורם לו לרגשי נחיתות, זה הסיפור שלו והוא צריך להיות מודע לכך ולעשות עבודה שתשנה לו את התמונה
כשההורים שלי עלו לארץ מתוניס, הם גרו תקופה מסוימת במעברה בצמח ואז המשפחה של אימא עברה למושבה יבנאל והמשפחה של אבא לצפת. הוריי התחתנו בצפת וגרו בה. בהתחלה זה היה בבית ערבי עתיק, באזור שאנחנו מכנים היום מרכז העיר וכשנבנו בניינים חדשים, בשכונה הדרומית, חלק מהעולים נשארו בבתים הערביים, שהפכו עם השנים לנכסי נדל"ן שווים והוריי, כמו הרבה עולים חדשים אחרים, שמחו על השדרוג ועברו לבניינים חדשים. הבית החדש קסם להם.
אני הבת הקטנה במשפחה, כך שכשנולדתי, השכונה כבר לא הייתה חדשה והעולים היו כבר ותיקים יחסית, מעל 20 שנה בארץ, אבל עדיין ההווי בשכונה היה של משפחות ספרדיות, שההורים מדברים בשפה שהביאו אתם מארצם, בתי הכנסת עם פיוטים. אני זוכרת את השכונה שלנו, עם אנשים פשוטים וחביבים, הרבה ריחות וסיפורים סביב אוכל, ושכנים, ובגדים תלויים על חבלים וילדים שמשחקים בחוץ כל היום.
היו גם ילדים, שהייתי חוששת להסתובב בגללם לבד ברחובות בלילות. כשהייתי קטנה, מתחת לשכונה שלנו, נבנתה שכונת "בנה ביתך". הפערים בין השכונות והשכנים היו כל כך בולטים. עולים מזרחיים מול צברים והיו הרבה שיחות סביב ההבדלים בין הספרדים לאשכנזים והיו גם אמירות של גזענות.
אני זוכרת את עצמי כילדה, התעקשתי להגיד לכולם, שלמרות שמות המשפחה השונים ונקודות המוצא, זה לא אמור להשפיע עלינו, הילדים. הבאתי כדוגמה את מנהל בית הספר היסודי שלנו וגם את הסגן שלו, שהיו ספרדים, מה שגרם לי להאמין ולחשוב כבר אז שלכולנו פתוחות ההזדמנויות והמוצא שלנו, והעובדה שההורים הם דוברי ערבית, זה לא משהו שצריך להפריע לנו להתקדם בחיים. ההורים שלי, מצדם, אף פעם לא דיברו על אפליה ולא קיטרו על מצבם וזה היה החינוך שקיבלנו. חלק מחבריי ומהשכנים דווקא חשבו שאוכלים–לנו–ושותים–לנו–ודופקים–אותנו.
כשבתכנית "הישרדות" יצא השד העדתי מהשק, פתאום מצאתי את עצמי חוזרת למחוזות ילדותי וחשבתי לעצמי עד כמה זה נכון היום לדבר על גזענות ופערים, כשנישואי תערובת בין העדות הם כבר נורמה ולכולנו הזדמנויות שוות
העניין העדתי
עברו השנים, גדלנו והתפתחנו כולנו לכיוונים שונים. ההורים עזבו את הבית ההוא בשכונת העולים ודיבורים על אפליות ועדתיות כבר לא ממש העסיקו אותי. השבוע, כשבתכנית "הישרדות" יצא השד העדתי מהשק, פתאום מצאתי את עצמי חוזרת למחוזות ילדותי וחשבתי לעצמי עד כמה זה נכון היום לדבר על גזענות ופערים, כשנישואי תערובת בין העדות הם כבר נורמה והספרדים הם כבר לא העולים החדשים נטולי ההשכלה שהיו פעם ולכולנו הזדמנויות שוות.
נראה לי שאין מקום היום לתחושת אפליה על רקע גזעני. זה נכון שלרוסים ולאתיופים לתוניסאים ולמרוקאים היו חבלי קליטה לא פשוטים, אבל היום, אנחנו כבר דור חדש, שלא אמור לדבר על עדתיות ברמה של אפליות. ארץ המוצא משפיעה על הווי החיים, על מנהגים, מטבחים, מאכלים ושפות, אבל בסוף בסוף – הכול בראש, מי שמספר לעצמו סיפור שהעניין העדתי מפריע לו להתקדם וגורם לו לרגשי נחיתות, זה הסיפור שלו והוא צריך להיות מודע לכך ולעשות עבודה שתשנה לו את התמונה, כי ההורים שלנו שילמו את מחיר העלייה ואנחנו היום נלחמים על השוויון ובדרך כלל, בהצלחה.
