הבוקר התחיל כמו הרבה בקרים אחרים. האור גלש מעל השדות ואני עמדתי במטבח וחתכתי סלט, כששלושת הנכדים התרוצצו בסלון ובנו מבצר מכריות. לרגע, היה נדמה שהעולם נשאר פשוט כמו פעם ואז נשמעה האזעקה
באיילת השחר, הבוקר התחיל כמו הרבה בקרים אחרים. האור גלש מעל השדות ואני עמדתי במטבח וחתכתי סלט, כששלושת הנכדים התרוצצו בסלון ובנו מבצר מכריות. לרגע, היה נדמה שהעולם נשאר פשוט כמו פעם ואז נשמעה האזעקה. הצליל החותך הזה, שמפלח את האוויר ומקפיץ את הלב לפני שהמחשבה מספיקה להתארגן. לשבריר שנייה, הרגשתי איך גם הלב שלי דופק חזק יותר, אבל שלושה זוגות עיניים כבר חיפשו אותי ובמבט שלהם הייתה שאלה אחת ברורה: סבתא, מה עכשיו?
לקחתי נשימה, לא ארוכה במיוחד, אבל מספיקה כדי לייצב את הקול. אמרתי להם לבוא אליי ובתנועה שקטה, הובלתי אותם לממ"ד. לא רצתי ולא צעקתי, רק החזקתי יד אחת ועוד יד קטנה נאחזה בי והקטנה ביקשה שארים אותה. תוך כדי ירידה במדרגות, אמרתי בקול רגוע שאנחנו נכנסים לחדר הבטוח שלנו, כמו שאנחנו יודעים. לא סיפרתי סיפורים גדולים, רק הייתי שם אתם, בגובה העיניים, במבט שמנסה לשדר: אני אתכם, אנחנו יחד בתוך זה.
כשסגרנו את הדלת והתיישבנו על המזרנים, שמעתי את הנשימות המהירות שלהם. אחד מהם שאל אם זה טילים מאיראן והשנייה לחשה שהיא לא אוהבת את הרעש. במקום למהר ולהרגיע, או לבטל, אמרתי שאני שומעת את הפחד בקול שלהם ושגם לי לפעמים הלב דופק חזק, כשיש אזעקה. קראנו לזה בשם. פחד. דאגה. אולי גם בהלה קטנה. ברגע שנתנו לרגש מילה, ראיתי איך הכתפיים שלהם קצת יורדות. זה כבר לא היה "משהו נורא", אלא תחושה שאפשר להחזיק יחד.
סיפור ברור
כדי שלא נשב ונקשיב רק לדפיקות הלב, הצעתי משחק קטן: כל אחד בתורו בוחר משימה. הגדול החליט שאנחנו סופרים עשר נשימות עמוקות, האמצעית רצתה לסדר את הבובות בפינה – "שלא יפחדו לבד" והקטנה ביקשה סיפור קצר על גיבור שמתחבא במערה בטוחה, עד שהסכנה חולפת. הידיים עשו משהו, הפה ספר, האוויר נכנס ויצא. בתוך הפעולות הפשוטות האלה, חזרה אליהם תחושה שיש להם תפקיד, שהם לא רק מחכים חסרי אונים.
אחרי כמה רגעים, כשהבום הרחוק נשמע עמום יותר, חזרתי על מה שקורה עכשיו בצורה פשוטה ומסודרת: הייתה אזעקה כי יש ירי ואנחנו נכנסנו לממ"ד כי זה החדר הכי מוגן בבית. הדלת סגורה, אנחנו מקשיבים להנחיות ויש מי ששומר עלינו. לא נכנסתי לפרטים שלא יוסיפו להם ביטחון. רק חיברתי את האירועים לסיפור ברור שיש לו התחלה, אמצע וסוף. אזעקה. כניסה למרחב מוגן. המתנה. יציאה כשבטוח.
ישבנו שם יחד, שלושה נכדים וסבתא אחת באיילת השחר, ובין קולות המלחמה שבחוץ נוצר מרחב קטן של שקט. לא כי המציאות נעלמה, אלא כי בתוך המציאות מצאנו דרך להיות בה מבלי להיבלע. ראיתי איך הצחוק חוזר בהיסוס, איך אחד מהם מבקש מים והשנייה שואלת אם אפשר להמשיך אחר כך את המבצר שבנו.
להיות יחד
כשיצאנו מהממ"ד, השדות נראו אותו דבר והשמש המשיכה לזרוח כאילו לא נשמעה אזעקה לפני דקות אחדות. אבל אני ידעתי שמשהו נוסף נבנה שם בפנים. הם למדו שהלב יכול לרעוד ועדיין להישאר חזק, שאפשר לפחד ולהיות מוקפים באהבה ושגם בתקופה של טילים והתרעות יש סדר שאפשר להיאחז בו: להיות יחד, לעשות משהו קטן, לקרוא לרגש בשמו ולהזכיר לעצמנו מה קורה עכשיו.
זהו החוסן שאנחנו מגדלים כאן, בארץ שלנו, לא רחוק מהגבול ולא רחוק מהכאב. לא חוסן של אדישות, אלא חוסן של קשר. כזה שנבנה בכל פעם מחדש, בין אזעקה אחת לשנייה, בתוך חדר ממ"ד אחד, עם סבתא שמחזיקה יד ולא מרפה.
