חיבקתי אותה חזק רגע לפני שנפרדנו ואמרתי לה שהיא אישה–השראה,
שאני חייבת לספר את הסיפור שלה, סיפור על אומץ וכוח ואמונה ובעיקר –
על בחירה בחיים ועבודה קשה. סיפור מהרכבת
את אורית פגשתי ברכבת. ישבנו זו מול זו, כמה פעמים הרגליים שלה פגעו ברגליים שלי והיא התנצלה ואז שאלה אם הרכבת עוצרת בתחנת חוף הכרמל. עניתי שכן. היא שאלה אם אני מהאזור, אמרתי שאני מהגולן. הסתבר שהיא לא כל כך מכירה את האזור. התחלנו לקשקש על הגולן על מרחקים והנסיעה שעוד צפויה לי ואז ככה, עשינו היכרות קצרה ואי אפשר בלי לספר על הילדים. יש לה שלוש בנות, שתיים סטודנטיות, אחת לומדת רפואה, השנייה – משפטים והמתבגרת בתיכון.
היא המשיכה לשתף שבמשך שנים הייתה אישה מוכה. רגע אחרי החתונה, הוא פתאום השתנה. איש משכיל, מדבר בשקט, עוזר בבית. שום רמז למישהו שיכול ברגע אחד להשתנות ולהכות את אשתו. רק אחרי שילדה את הבת השלישית, היא התעשתה והבינה שהיא יכולה להתמודד ועזבה את הבעל המכה ואת הבית. זה היה ממש לא פשוט. בשנה הראשונה, הבנות נשארו אצלו, כי לא הייתה לה אפשרות לגדל אותן. היא עזבה אותו בלי שיהיה לה בית לגור בו, בלי עבודה וכסף לדאוג לצרכיהן.
כשהסתדרה קצת והתחילה לעבוד לפרנסתה, הייתה צריכה לשכנע את הבנות לעבור לגור אצלה. זה לא היה קל. נדרשו לה הרבה כוחות ושכנוע להסביר להן שלא יכולה הייתה לקחת אותן אתה בהתחלה, אבל היא הצליחה להחזיר אותן אליה אחרי מאמצים. כשעברו אליה, עדיין היו קטנות. הוא לא שילם מזונות וכל המעמסה הייתה עליה, אבל היא לא ויתרה לעצמה וגם לא על הבנות שלה. עבדה קשה ועדיין בשתי משרות, כדי שלא יחסר להן דבר.
היה חשוב לה שהן ילמדו ויצליחו. הוריה לא למדו באוניברסיטה, גם היא לא. היא החליטה שהבנות שלה לא ימשיכו את השרשת של המשפחה, של נשים שמוותרות על עצמן וזה הצליח לה והיא גאה בהן ומוסיפה שהוריה מאוד עזרו לה, התמיכה המשפחתית חשובה. ככה, רגע לפני שירדה מהרכבת, אמרתי לה שאני מעריצה אותה. מהיכרות של חצי שעה, שמעתי סיפור חיים שלם, שהיה יכול להיגמר אחרת והתאהבתי באישה, שלקחה על עצמה לשקם את חייה וחינכה את בנותיה להיות נשים חזקות, עצמאיות ומצליחות.
אין אמת אחת
חברה שסיפרתי לה את הסיפור הזה אמרה לי שהוא באמת יפה ומרגש, אבל מי אמר שהצלחה זה להיות רופאה, או עורכת דין? למה אישה, שבוחרת לשבת בבית ולגדל את ילדיה, היא לא סיפור הצלחה? ובכלל, היא חושבת שאימהות צריכות להיות אימהות, שתפקידה הטבעי של האישה, משחר הבריאה, הוא להיות אימא, לגדל ילדים. לתפיסתה, ילדים צריכים לחזור הביתה מבית ספר, או מהגן ושאימא תחכה להם בבית עם סיר אוכל חם ותשב להכין אתם שיעורים, תשחק אתם ותצא אתם לגינה. ככה היא מאמינה ושהגבר, כמו שהבטיח בכתובה, יהיה המפרנס העיקרי. לא התוכחתי אתה. רק אמרתי שזה עניין של בחירה, שכל אחת תבחר מה שנכון לה. אם אישה בוחרת להיות בבית ולגדל את הילדים, או בוחרת עבודה שמאפשרת לה להיות יותר בבית וזה מה שעושה אותה שמחה, זה נהדר. אישה אחרת רוצה להגשים את עצמה ולעשות את שליחותה בחיים, יחד עם גידול הילדים, גם זה מקסים, בעיניי. אין אמת אחת. זה עניין של אופי, אישיות ובחירה.
כשאישה בוחרת לעצמה מה שטוב ונכון לה, כשיש לה את האומץ לעשות ולבחור בחיים שהיא רוצה לעצמה, היא מעוררת השראה, בעיניי. כשאורית הבינה שהיא חייבת לברוח מהאיש המכה ולבנות לעצמה חיי חירות, ושהבנות שלה יצליחו בחיים בכוחות עצמן, והיא עבדה קשה בשביל המטרה, ריגש אותי לשמוע שהיא גאה בעצמה ובבנותיה.
חיבקתי אותה חזק רגע לפני שנפרדנו ואמרתי לה שהיא אישה–השראה, שאני חייבת לספר את הסיפור שלה, סיפור על אומץ וכוח ואמונה ובעיקר – על בחירה בחיים ועבודה קשה כדי להגשים. זה סיפור הצלחה של אישה שהיה יכול
להיגמר אחרת.
