תערוכת ציורים של הצייר משה ליפמן ז"ל תיפתח ביום השואה הבין-לאומי, 27.1.26, במבואה של ספריית קצרין. התערוכה מוצגת בעקבות מחקר של טל כהן בכור, מהיחידה להצלת יצירות אבודות, בשיתוף עמותת יאנוש קורצ'אק ובאוצרות עדה בארי סימוניץ
ביום השואה הבין-לאומי, תיפתח במבואה של ספריית קצרין תערוכת ציורים מאת משה ליפמן ז"ל. הציורים בתערוכה הנם יצירות של ליפמן שהצילה "היחידה להצלת יצירות אבודות", ביניהן יומן מצויר ומתועד של חייו בתקופת מלחמת העולם השנייה. היחידה להצלת יצירות אבודות הנו פרויקט ייחודי, שחרט על דגלו שימור אמנות מקומית של אמנים ידועים, אנונימיים ואחרים, אשר נשכחו מתודעה ולב.
היחידה הוקמה באוגוסט 2019 על ידי טל כהן בכור, תושבת תל אביב, גננת אנתרופוסופית, אמנית וכותבת שירה, שכחלק משגרת חייה נהגה לאסוף יצירות אמנות רבות אשר הושלכו לרחוב, למכולות ופחים. אותן יצירות נאספו, טופלו, צולמו וקורות האמן או האומנית נחקרו ועל ידי פעולה זו קיבלו חיים ושם מחודשים.
עבודת המחקר על היצירות האבודות מרימה את הגולל על סיפורי חיים וביוגרפיות מרתקות אשר נשכחו מלב. לדוגמה: סיפור חייו של שמואל גוגל, נגן המפוחית ניצול השואה, שניגן במפוחית מילדותו המוקדמת בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, נגינתו בתזמורת המוות של מחנות ההשמדה הצילה את חייו.
היצירות האלה היו מאוחסנות בביתו של שמואל גוגול, והן הושלכו לרחוב כאשר ביתו נמכר. טל כהן בכור נתקלה בהן ברחוב ותוך כדי מחקר, נדהמה לגלות מי האיש אשר עזבונו הרוחני נמצא בידיה.
פעילות היחידה חושפת את הקהל לא רק לתחום האמנות, אלא גם רואה בקהל קולקטיב מאחד, שהנו חלק בלתי נפרד מהתרבות והוא גורם מחבר, משמר ומציל אותה מכליה.
גטו ורשה, מיידנק, בירקנאו
משה ליפמן נולד בשנת 1922, בפולין, בן שני במשפחתו. התייתם מאביו בהיותו בן שנה וחצי, גדל אצל סבו וסבתו ולאחר מות סבתו – אצל דודתו. אמו נישאה בשנית, נולדו עוד אח ואחות ומשה חזר לגור אצל אמו לזמן קצר, שאחריו נמסר לבית יתומים, יחד עם אחיו הגדול. במשך שמונה שנים חיו בבית יתומים "נאש אול" – "כוורת שלנו", בעיירה ליד וורשה, בו עבדה סטפה (סטפניה וילצ'ינסקה), והתנהל ברוח דומה לבית היתומים של קורצ'אק וסטפה, בוורשה.
כשהחלה המלחמה, ליפמן היה עם קבוצת יתומים, בפיוטרקוב. הקבוצה עלתה על הרכבת לכיוון ורשה, הגרמנים הפציצו את הקרונות האחוריים והניצולים מהקרונות הקדמיים נאלצו להמשיך לוורשה ברגל. כשהוקם גטו ורשה, באוקטובר 1940, מצא עצמו משה, כמו מאות אלפי יהודים נוספים, כלוא בין חומותיו.
בגטו, היה בבית נערים בוגרי "אורט" של ארגון "צנטוס", שם שהה עם שמואל גוגול. הנערים יצאו לעבודה בגטו ואחר הצוהריים עשו פעילויות חברה ותרבות לילדים בגטו. משה מספר שיאנוש קורצ'אק היה מבקר אצלם לעתים קרובות והיה מדריך אותם ומייעץ בענייני ניהול הבית, המזון וכן הפעילויות לילדים.
עם דיכוי המרד בגטו ורשה, רוכזו כל הנערים באומשלגפלאץ, הועלו על רכבות ונשלחו למחנה ההשמדה מיידנק. מיד עם הגעתם, נרצח אחיו הגדול שהיה עמו עד אז. משה היה שבוי שם ועבד עבודת פרך כחודש וחצי ומשם נשלח לבירקנאו. בבירקנאו, שב ופגש בשמואל גוגול, מוזיקאי בוגר בית היתומים של יאנוש קורצ'אק, בוורשה. גוגול, שהיה ותיק ממנו במחנה, עזר לו שם.
מבירקנאו, נשלח למחנה של כורי פחם, שם עבד בפרך במכרות במשך יותר משנה. משם, נשלח למחנה בקרבת בוכנוולד והועבד בבניית בונקרים למטוסים בתוך ההר. כעבור כחודשיים, נשלח לטרזינשטאט. בלילה בו הגיעו לטרזינשטאט, השתלטו פרטיזנים על הרכבת ושיחררו אותם. בבוקר, הגיע הצלב האדום הרוסי והוא הועבר לקבלת טיפול. ב-7 או 8 במאי 1945 נודע לו שהמלחמה הסתיימה.
"מסגריית הוד"
משה חזר לוורשה, לא מצא בני משפחה חיים והצטרף לקבוצת צעירים שהתארגנה לעלייה לארץ ישראל. בשנת 1946, עלה ארצה, התגייס ונלחם במלחמת השחרור. את כישרונו בציור גילה עוד בילדותו, בטרם פרוץ המלחמה. משעלה לארץ ונקלט בקיבוץ תל יצחק, הוטל עליו לצבוע ולקשט את קירות הקיבוץ. חלק ניכר מכישרונו השקיע בהנצחת זיכרונות הילדות, שהיו ואבדו. בין ציוריו של ליפמן נמצא גם ציור של גוגול. בארץ, הוא גילה ששני אחיו למחצה שרדו גם הם והיו כבר בארץ. הוא נישא לחנה, אותה הכיר עוד בוורשה ויחד עלו ארצה. לאחר תקופה קצרה, עזבו את הקיבוץ והתגוררו בדירת שני חדרים קטנה בשולי תל אביב. משה עבד כצבע ולאחר מכן, במשך עשרות שנים, היה בעליה של חנות למִסְגָרוֹת "מסגריית הוד". הוא היה צייר חובב וצייר המון ציורים עם אופטימיות וצבע.
משה ליפמן נפטר ב-2017.
