הספר של ג'רמי פוגל, "פילוסופים נגד אלוהים", (ראשון מטרילוגיה), הוא מסה פילוסופית, שבה הוא מתפלמס עם הדת. גיבורו של הספר הוא הספק

אם אתקל בספר, שהעטיפה האחורית שלו נפתחת בכותרת מודגשת ומסומנת בתוך מסגרת אדומה: "המטרה של הספר הזה היא חזרתך בתשובה" – יעורר בי הספר הזה סלידה, עוד בטרם אפתח אותו. סביר להניח שלא אפתח אותו (האמת היא שסביר להניח שאפתח אותו, כי יש לי איזו משיכה, תרצו – מזוכיסטית, אבל בעיקר סקרנית, לקרוא דווקא דברים שמעוררים בי סלידה עמוקה, אבל לצורך הטיעון מתאים לי כאן לכתוב ש"סביר להניח שלא אפתח אותו").

הוא הדין בספר, שעטיפתו האחורית תפתח בכותרת מודגשת "המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה". נו, הנה עוד איזה אמנון יצחק, או ליתר דיוק תמונת הראי של אמנון יצחק. כפי שאיני אוהב, בלשון המעטה, את דוכני הנחת התפילין, כך איני אוהב, בלשון המעטה, את מלחמת הזעם הקדוש נגד הדוכנים. די, תרגיעו!

אז למה, בכל זאת, קראתי ספר, שכותרת עטיפתו האחורית זועקת, שהמטרה שלו היא חזרתי בשאלה; הספר "פילוסופים נגד אלוהים"? כיוון שכתב אותו ג'רמי פוגל.

לפני שש שנים וחצי, לאחר צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", ערכנו לו השקה במרום גולן ועוד השקה בת"א, ב"עלמא – בית לתרבות עברית", שאותו ארגנה ד"ר רות קלדרון. לא הייתי מעורב כמעט בארגון האירוע, שהייתי אחד הדוברים בו ולא ידעתי מי ינחה אותו. את המנחה, ג'רמי פוגל, לא הכרתי, אני חושב שאפילו לא שמעתי את שמו קודם לכן. אבל היה בו משהו כובש. ראיתי מולי איש חכם מאוד, עתיר ידע, שנון, שופע הומור, בוהמיין, שמדבר מצד אחד בפאתוס של כרוז במשחק כדורסל, אך חף מנפיחות עצמית המאפיינת לעתים אנשי פאתוס; והכול במבטא צרפתי שובה לב.

לחזור לשאול שאלות

אחרי האירוע תהיתי קצת על קנקנו ולמדתי שהוא פילוסוף, משורר ומוזיקאי, ושמעתי מילדיי המלצות על ההסכתים שלו, שמשום מה, עד היום, טרם התפניתי להאזין להם. והנה, ספר שלו – לא אקרא?

הספר הוא מסה פילוסופית, שהיא חלק ראשון מתוך טרילוגיה (החלק השני עומד לצאת לאור בימים אלה), שבה הוא מתפלמס, באמצעות דברי פילוסופים, בעיקר דיוויד יום (1711-1776) וסוקרטס, עם הדת. הוא כותב בסגנון פרוע, פונה אל הקוראים בגוף שני, בשפה מדוברת, כמי שעומד בפני קהל בהייד פארק, פונה אל הקהל לעתים כ"חברות וחברים", ולעתים כ"נשמות צדיקות" וכד', כדרכם של מחזירים בתשובה, עם הרבה סלנג, לעתים ארכאי ולעתים פרטי. בקיצור, כתיבה קצת חריגה למסות פילוסופיות.

איני חובב ויכוחים על אלוהים, שלעתים דומה בעיניי שהם נובעים משעמום ומנצחנות גרידא ולכן אני נמנע מהם בדרך כלל. איני אוהב אותם, כיוון שאי אפשר להוכיח את קיומו של אלוהים, וכל ניסיון להוכיח את קיומו באמצעים אמפיריים, לא רק שהוא חסר טעם, אלא הוא בעיניי כפירה ברעיון האלוהות, שבמהותה היא בלתי נתפסת, בלתי ניתנת להמשגה ולכן אינה בת-הוכחה. כי אם היא מוכחת בדרכים הפשטניות של "מחזירים בתשובה" דה-לה-שמטע, היא אינה אלוהות. מכאן, מה שאינו ניתן להוכחה, באותה מידה אינו ניתן להפרכה. אי אפשר להפריך את מה שאי אפשר להוכיח. אז מה, אני עומד לקרוא שוב פרדוקסים לוגיים כמו "האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא אינו יכול להרים אותה"? הדת והאלוהים הם עניין של אמונה, ולכן אינם רלוונטיים לדיונים של אישוש והפרכה.

לא. מסתבר שהספר אינו מנסה להוכיח שאין אלוהים, אלא לצאת נגד הביטחון של אנשים שהם יודעים מה אלוהים רוצה ושהם מצווים לבצע את רצונו ואף לשרוף את מי שאינו ממלא את רצונו. כלומר, כאשר ג'רמי כותב שהמטרה שלו היא להחזיר את הקורא בשאלה, אין כוונתו להוכיח לו שאין אלוהים, כיוון שג'רמי עצמו טוען שאינו יודע אם יש אלוהים ובשום מקום אינו טוען שאינו מאמין באלוהים. אם כן, למה כוונתו שהוא רוצה להחזיר את הקורא בשאלה?

"חשוב לי להדגיש שכשאני כותב 'חזרה בשאלה', אני לא בהכרח מתכוון, חס וחס, לאובדן מוחלט של כל אמונה באל… חזרה בשאלה, מבחינתי, היא גם מצב שבו אני ממשיך להאמין, אבל ממשיך להאמין באופן אחר. באמונה רחבה יותר. פתוחה יותר. במילים אחרות, המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה במובן מילולי מאוד של הביטוי היפה הזה: לחזור לשאול שאלות. להבין שבעצם השאלות הגדולות משכנעות הרבה יותר מהתשובות הצרות, הקטנות, הפשטניות, שחכמים בעיני עצמם מציעים לנו".

הטלת הספק

כותרת הכרך הראשון של הטרילוגיה "פילוסופים נגד אלוהים" היא "מסה על אמונה בספק". אכן, גיבורו של הספר הוא הספק, הטלת הספק. אגב, כשקראתי את הספר, חשבתי שאולי רות קלדרון ליהקה את ג'רמי להנחות את הערב על הביוגרפיה של יהודה הראל, כיוון שיהודה הוא אחד מגדולי מטילי הספק.

אני אוהב את הטלת הספק הזאת ואני מסכים שהבעיה הגדולה ביותר בדת, היא כאשר לא מטילים בה ספק וכשהיא מדכאת הטלת ספק. אבל הדבר נכון גם בדתות חילוניות, גם באידאולוגיות, גם בקונספציות. אנו, במדינת ישראל, לומדים על בשרנו את פרי הבאושים של אי הטלת ספק בפולחן אישיות למנהיג.

יש מקום להטלת ספק גם באתאיזם. לשבחו של ג'רמי ייאמר, שלקראת סוף הספר, הוא אכן כותב זאת במפורש.

אבל אהבת הספק והאמונה בספק, בעיניי, היא גם הטלת ספק בהטלת הספק. כלומר, לעתים יש אמת בגימטרייה – ספק=עמלק, כי לפעמים הטלת הספק היא אמצעי רטורי של שרלטנות. למשל, הכחשת השואה. הרי מכחישי השואה מדברים בשם הספק, כביכול. מותר להטיל ספק, הם טוענים, ב"נרטיב" שלפיו היו תאי גזים. כנ"ל מכחישי הטבח בשבעה באוקטובר. כנ"ל קונספירציות מטורללות שמציפות אותנו השכם והערב, שכביכול באות בשם הטלת הספק, אך מטרתן היא ערעור יסודות הקיום של החברה.

ארבעה ימים לאחר רצח רבין, מישהו הציג לי דף, שעל שני צדדיו כתובות בכתב יד, בעיפרון, באותיות גדולות, "שאלות". אלו הן, ארבעה ימים בלבד אחרי הרצח, כל הטענות חסרות היסוד של תאוריית הקונספירציה המטורללת על רצח רבין, אלא שהן מנוסחות כשאלות. "אתה מאמין בכל אלה?" שאלתי בשאט נפש את בן שיחי, והוא השיב בחיוך "אני רק שואל". מהר מאוד ה"שאלות" הופכות לקביעות. ע"ע תאוריות ה"דיפ-סטייט".

חיפוש האמת

התקדמות המדע מבוססת על הטלת ספק. כל תאוריה חדשה, היא הבסיס להטלת ספק שתביא לתאוריה חדשה מדויקת יותר, מקדמת יותר את המדע ואת האנושות, שתהיה מיד הבסיס להטלת הספק בה וכן הלאה. אבל לעתים, בשם קדושת הספק, מכחישי מדע מערערים את היסודות, בין אם מתוך פונדמנטליזם אנטי מדעי, או נטייה קונספירטיבית המבוססת על אי אמון באדם, שמנוצלת, למשל, להסתה נגד תעשיית התרופות. נתקלנו בסכנה הזו בתופעת הכחשת הקורונה, למשל.

הרלטיביזם מתיימר לדבר בשם ערך הטלת הספק, אך טענתו היא שאין אמת, כל אחד והאמת שלו, יש רק "נרטיבים". אבל יש אמת. מטרתנו היא לחפש אותה, מתוך מטרה להגיע אליה, גם אם היא מעין פאטה-מורגנה, שלעולם לא נוכל להגיע אליה. האמת היא כמו אוטופיה, שמשמעותה המילולית היא אי-מקום, כלומר לעולם אי אפשר להגיע אליה, אך מן הראוי שלעולם לא נפסיק לחתור אליה. לעומת זאת, הטענה הקטגורית שאין אמת, מביאה לניהיליזם.

ג'רמי פוגל אינו ניהיליסט. אין הוא טוען שאין שום דבר קדוש. הוא מקדש את הספק. והוא מסיים את המסה בציטוט של לאונרד כהן: "אני לא מאמין באף גרסה של אלוהים שאני בעצמי יכול לחשוב עליה. אבל לפעמים מפציע תיאבון עמוק לתפילה, ואני מתפלל. למי או למה התפילה הזאת מופנית, לא הייתי מעז לומר". עם דבריו אלה של לאונרד כהן אני מזדהה מאוד וכך אני חש כאשר אני מקדש על היין, בשם ובמלכות, בערב שבת, או כאשר אני מוביל את תפילת יום הכיפורים וכך חשתי כאשר צפיתי בברכת הכוהנים של לאונרד כהן, במופע האחרון שלו בישראל, זמן קצר לפני מותו.

אחרי המסה, בדף נפרד, מציג ג'רמי את תקציר הפרקים הבאים. הוא מספר על התכנית שלו לשני החלקים הבאים של הטרילוגיה ומסיים במשפט הממחיש את האירוניה השנונה שלו: "זוהי התכנית ואליה אנו מחויבים בכל רמ"ח אברינו, אבל איך אומרים, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק!".

ג'רמי פוגל, "פילוסופים נגד אלוהים", הוצאת "רדיקל", יוני 2025, 103 עמ'.