נבואות הגאולה והמציאות הנסית – בין פרשת "פקודי" לראש חודש ניסן. המשכן אינו רק מקום גשמי להשראת שכינה, אלא ביטוי להתגלות השכינה בתוך לבו של כל יהודי
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשב, שבליל פסח עמד בעיצומו של הסדר, עטוף בהתרגשות. לפתע, נשמעה דפיקה בדלת. חסיד נכנס וביקש לדבר עמו בדחיפות. ענה לו הצדיק: "וכי אינך רואה שאני באמצע יציאת מצרים שלי?"
השיב החסיד: "רבי, יצאתי ממצרים אך עודי בגלות בעצמי".
רבי לוי יצחק קם, חיבק את החסיד ואמר: "אם אתה כבר יודע שאתה בגלות – הרי שכבר התחלת לצאת ממנה".
הסיפור הזה חזר אליי בעוצמה, כשקראתי את פרשת "פקודי", השבוע. בימים שבהם שוב נמהלות אזעקות עם ריחות של ההכנות לפסח, וכשבלב עולה תחושת געגוע – געגוע לבית, למסורת, לאמת – נולדת ההבנה שאנחנו חיים בעיצומה של יציאת מצרים החדשה. לא כי סיימנו, אלא כי אנחנו משתוקקים להתחיל את הדרך באמת.
משכן השכינה – אז והיום
פרשת "פקודי", שחותמת את ספר שמות, מתארת את הקמת המשכן בפרטיו המדויקים. אך מעבר למלאכת האומנות והדיוק, מהדהד כאן עניין עמוק יותר – התגשמות הגאולה ברובד הרוחני.
"הבן איש חי", בדרשותיו לפרשת "פקודי", מדגיש שהמשכן אינו רק מקום גשמי להשראת שכינה, אלא ביטוי להתגלות השכינה בתוך לבו של כל יהודי. לדבריו, השראת השכינה תלויה בהכנת הלב ובטהרת המידות וכאשר ישראל מתקדשים, נעשה כל אחד מהם למשכן מהלך. הוא כותב: "כשאדם עושה מצווה, באותה שעה, בונה אבן ממשכן העליון".
תובנה זו מעניקה מבט מחודש לגאולה: לא רק אירוע היסטורי, או הבטחה כללית, אלא תהליך פנימי שמתרחש בכל אחד ואחד מאתנו – בבחירה בטוב, בשאיפה לקרבה, ובהפיכת הלב למקדש מעט. המשכן איננו עבר, הוא נבנה שוב ושוב, בכל דור ובכל אדם.
שכינה בשבי, אמונה בחזית
מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", אנחנו עדים לתופעות בלתי נתפסות. חיילים מספרים על נסים, פצועים קמים כנגד כל הסיכויים, ניצולי שבי – נשים, ילדים ולוחמים – מעידים בפשטות: "הקב"ה היה אתנו שם".
אחת התצפיתניות ששוחררו מהשבי סיפרה כיצד היא וחברותיה שרו את "שלום עליכם", בעברית, כדי שהשובים לא יבינו. בתוך הפחד, הן שרות: "מלאכי השלום, מלאכי עליון" – בשפה זרה, אך מתוך נשמה יהודית עמוקה. "זה היה הרגע שבו הבנתי שאלוקים אתנו גם כאן", היא סיפרה בדמעות.
לוחם שנפצע קשה סיפר: "ראיתי את עצמי הולך ואז מישהו תפס לי את הכתף ואמר: 'תחזור'. אני לא יודע מי זה היה, אבל אני חי בזכותו". בבתי חולים, חיילים מבקשים תפילין, שמות לתפילה, מנסים להבין למה הם חיים. זו אינה תופעה חולפת. זו מגמה.
הרב קוק: תחיית האֵומה והתחייה הרוחנית
הרב קוק כתב ב"אורות": "התחייה הלאומית צריכה להביא עמה את התחייה הרוחנית". מגש הכסף שעליו הוקמה מדינת ישראל מקבל עתה עומק חדש, לא רק קיומי, אלא זהותי-אלוקי. השיבה לארץ מולידה שיבה לנשמה.
הנביא יחזקאל, (פרק ל"ו), מתאר: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקיבצתי אתכם מכל הארצות… ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם". זו אינה מטפורה. זו מציאות שניכרת בכל מקום – בקצרין, בירושלים, בעוטף עזה – עַם שב ומתעורר. לא כי הכריחו אותו, אלא כי הנשמה היהודית נדלקת מחדש.
אך דווקא כאשר הנשמה היהודית מתעוררת, מופיעים גם קולות של פירוד, ספק וערעור. זו דרכה של גאולה, שככל שהיא מתקרבת ומתרקמת, כך מתעצמים גם האתגרים סביבה. הנביא ישעיהו צפה זאת, כשאמר: "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עלייך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך ייראה", (ישעיהו ס', א–ב). ככל שאור האמונה גדל, כך מתעצם גם ניסיון החושך לעכב אותו. זהו מאבק של דור, בין הקריאה להתעורר לבין הקולות שמבקשים להרדים.
סידור ראשון – משכן חדש
השבוע, בטקס חלוקת סידורים לתלמידי כיתה א', בבית הספר "דרכי נעם", בקצרין, עמדתי מול עשרות ילדים נרגשים. כל אחד מהם מחזיק את סידורו הראשון, מלטף אותו כאילו היה אוצר. ראיתי את ההורים, את ההתרגשות בעיניהם, והרגשתי – הנה, המשכן נבנה שוב. לא במדבר, לא רק בחזית, אלא בלבבות של ילדים הלומדים לומר "מודה אני". איך אפשר שלא לראות בזה את הגאולה ממשיכה?
כך מסיים הרמב"ן את פירושו לספר שמות, בלשון פיוטית, נשגבת:
וְהִנֵּה נִשְׁלַם סֵפֶר הַגְּאֻלָּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ, הוֹשִׁיעוֹ מִיַּד שׂוֹנְאוֹ וְגָאַלוֹ מִיַּד אוֹיְבוֹ וְאֵלָיו יָבֹא בְּאַלְפֵי שִׁנְאָן וְרֶכֶב רְבָבוֹ,
לָתֵת לוֹ תּוֹרַת אֱמֶת לְהַנְחִיל יֵשׁ אֶת אֹהֲבוֹ בָּנָה בֵית זְבוּל לִשְׁכּוֹן שְׁכִינָתוֹ עַל כְּרוּבוֹ,
וּמִקְדָּשׁ לְמִקְדָּשׁ שֶׁהַמֶּלֶךְ בְּמִסְבּוֹ וּבָרוּךְ ה' הַחָפֵץ שָׁלוֹם עַבְדּוֹ, אֲשֶׁר עַד הֵנָּה עֲזָרוֹ לָבוֹא.
דור של נבואות שמתגשמות
בין "פקודי" לראש חודש ניסן, בין המשכן שבמדבר למשכן שבלבבות, אנו עומדים, בני דור שזוכה לראות בעיניים את קיום הנבואות העתיקות. מתוך הריסות, מתוך כאב ודמעות, ומתוך אמונה שלא כבתה, אנו עדים לאור גאולה שמתחיל לזרוח.
ההבטחה האלוקית "פקוד אפקוד אתכם", (שמות ג', ט"ז), שנאמרה למשה מסיני, נועדה להיות סימן מובהק לבני ישראל להכיר את שעת הגאולה. כאשר אותה הבטחה נוגעת בלב האומה, היא אינה נשארת רק בגדר תקווה, אלא מתממשת במציאות ממש.
