איש השנה תשע”ד

מלחמת “צוק איתן” הציבה בפני בנימין נתניהו את הגדול באתגריו המנהיגותיים. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא הנהיג אומה במלחמה – מלחמה שכל כך לא רצה בה, אולם הוא הוביל באופן מרשים את המערכה. בנימין נתניהו הוא איש השנה תשע”ד


 

ב-10 ביוני נבחר ראובן ריבלין לנשיא המדינה. בכך תמה מערכת הבחירות הסוערת והשערורייתיות ביותר לנשיאות בתולדות המדינה; מערכת בחירות שהסעירה את הפוליטיקה הישראלית. בחירת הנשיא, תפקיד ייצוגי מעיקרו, שקיימת מחלוקת באשר לעצם נחיצותו, מיקדה את עיקר תשומת הלב הפוליטית, התקשורתית והציבורית במשך שבועות, בשילוב של פוליטיקה, רכילות ופלילים. התנהלותו המוזרה, בלשון המעטה, של בנימין נתניהו במהלך הבחירות פגעה קשות במעמדו הציבורי ועוררה תהיות רבות במערכת הפוליטית אודות טיב שיקול דעתו. באופן המגושם שבו ניסה למנוע את בחירתו של ריבלין, נתניהו גם נכשל במשימה וגם גרם לעצמו נזק תדמיתי ופוליטי רב. מעמדו הציבורי ירד לשפל שלא ידע כמותו מאז חזר לראשות הממשלה לפני חמש שנים. עיתוני אותו סופשבוע היו גדושים בכתבות ופרשנויות על הבחירות לנשיאות והשלכותיהן.

כאשר פתחו הקוראים את העיתונים, הם כבר היו בלתי רלוונטיים וכאילו שייכים לפלנטה אחרת. בלילה שבין חמישי לשישי נחטפו שלושת הנערים נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל-עד שער, ובאחת השתנה לחלוטין סדר היום הציבורי למשך שבועות ארוכים. החטיפה, שלאחר שבועיים התבררה כרצח, טלטלה את החברה הישראלית והזכירה לנו את הפרופורציות הנכונות של חיינו – כמדינה יהודית מוקפת באויב ערבי שלא השלים עם קיומה, לא ויתר על חלום השמדתה ואינו בוחל בכל מעשה שיפגע בישראל, בחברה הישראלית, בישראלים; כל מעשה טרור ורצח מבורך, וכל המרבה הרי זה משובח. מעשה החטיפה התקבל בשמחה ברחוב הפלשתינאי. סוכריות חולקו לעוברים ושבים לאות שמחה.

המעשה פקח את עיני הישראלים. מהומת הבחירות לנשיאות נראתה פתאום כל כך זניחה, כה חסרת חשיבות למכלול חיינו. שוב נזכרנו שאנו אומה הנאבקת על קיומה ועל חיי אזרחיה.

מדינת ישראל נכנסה למתכונת חירום, שהחלה בחטיפה, נמשכה במבצע “שובו בנים”, התעצמה בהתברר עובדת הרצח, החריפה עם רצח הנער הפלשתינאי מחמד אבו חדיר בירושלים, התגלגלה להסלמה בגבול עזה ולמתקפת הרקטות על תושבי הדרום והידרדרה לחמישים ימי מלחמת “צוק איתן”. קיץ של טלטלה לאומית.

המציאות החדשה הציבה בפני ראש הממשלה את הגדול באתגריו המנהיגותיים, לאורך כל שנות הקריירה הפוליטית שלו. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא הנהיג אומה במלחמה – מלחמה שכל כך לא רצה בה, ועשה כל שלאל ידו כדי להימנע ממנה.

נתניהו נטל את המושכות לאחר החטיפה, והוביל באופן מרשים את המערכה. הוא החליט על מבצע “שובו אחים” – מבצע חיפושים רחב היקף, שבו הוטל על צה”ל וכוחות הביטחון, כולל מעט כוחות מילואים, להפוך כל אבן כדי להגיע לחטופים. במקביל הוא הורה על פגיעה בתשתית הטרוריסטית של חמאס ביו”ש – הארגון שביצע את החטיפה. והחלטה חשובה מאוד הייתה מעצרם של משוחררי עסקת שליט, כדי להבהיר שאיננו מקבלים את כללי המשחק, לפיו אנו משחררים מחבלים ורוצחים בסיטונות תמורת חטוף, והם ממשיכים לחטוף. אולי הייתה זו הבנה של נתניהו אודות המחיר הכבד של העסקה, אולי אפילו חרטה על שגיאתו הגדולה. אף שכבר ביום החטיפה, כל האינדיקציות הצביעו על כך שהחטופים נרצחו, החליט נתניהו בצדק, לא להתייחס לסימנים הללו כאל עדות חותכת לכך שאין הם בין החיים, והורה לפעול על פי הנחת עבודה שניתן להציל את חייהם.

לצד הפעולות הללו, קבע נתניהו קו אדום לתגובת ישראל על החטיפה ועל הרצח – לא לפגוע בהנהגת חמאס, הארגון שביצע את החטיפה והרצח, הנמצאת בעזה ולא לעשות כל צעד שעלול לדרדר את המצב בגבול רצועת עזה. חמאס פירשו את ההתנהגות הזאת, אולי בצדק, כחולשה, והסלימו את פגיעתם הרעה ביישובי הדרום.

שנה וחצי חלפה מאז “עמוד ענן”. מיד לאחר הפסקת האש, החל חמאס לאתגר את ישראל, ב”טפטוף” – כפי שמכבסת המילים מגדירה את פשע המלחמה המתמשך של ירי מכוון לאזרחים ישראליים, לעבר יישובי הדרום. הייתה זו הסלמה ב”שיטת מצליח” – בדיקת הגבולות של ישראל; מה ייחשב בעיני ממשלת ישראל כחציית קו אדום. הירי התמקד בעוטף עזה, בהנחה ששם מותר… הוא נעשה בידי הג’יהאד האסלאמי ושאר “הפלגים”, אך לא ישירות בידי חמאס. ותדירות הירי הלכה וגברה, ככל ישראל הבליגה והכילה.

שעה שישראל התמקדה ב”שובו אחים”, הירי הלך והסלים במהירות, הפעם לראשונה באופן ישיר בידי חמאס, ואיתגר את ישראל. הוא העמיד את נתניהו בפני הדילמה הקשה ביותר בכל תקופת כהונתו – האם להמשיך להבליג ולאפשר את המשך ההתדרדרות, או להגיב בתקיפות ולהסתכן שהדבר יביא לאלתר להסלמה חריפה ולמלחמה. נתניהו בחר בהבלגה.

הבחירה הזאת, תחת הסיסמה “שקט יענה בשקט”, איפיינה את האופן בו הוא ניהל את המשבר, לטוב ולרע. באומרי “לטוב ולרע”, אני בהחלט מתכוון לכך. יש לגישה זו יתרונות וחסרונות. נתניהו בחר בה במודע ודבק בה. הוא לא נהג כשבשבת, לא ניסה לרצות את דעת הקהל, לא ניסה לרצות את מפלגתו ולא את ממשלתו. הוא בחר, יחד עם שר הביטחון, בקו ודבק בו, תוך נכונות לשלם את המחיר. בסופו של דבר, מבחן מלחמת “צוק איתן” יהיה גם המבחן האלקטורלי שלו. תוצאות המלחמה תקבענה האם הוא ימשיך לכהן כראש הממשלה גם בעתיד. מה הן תוצאות המלחמה? אי אפשר לדעת. מלכתחילה, היה ברור שכל תוצאה שהיא, כל מכה שיוכה חמאס, כל מחיר שהוא ישלם, לא תשפיע על חגיגות הניצחון שלו. בניגוד למלחמה בין צבאות מסודרים, שבה לרוב ברור בעליל מי ניצח ומי נוצח, במלחמה א-סימטרית בין צבא של מדינה לבין ארגון טרור, הארגון רואה בעצם העובדה שנלחם את הניצחון. ולכן, כאשר המשיך להילחם עד הרגע האחרון של היום ה-50, הוא הציג את המכה הקשה שהוא ועמו חטפו, כניצחון גדול. אולם בסופו של דבר, תוצאות המלחמה תקבענה בעתיד.

אחרי מלחמת לבנון השנייה, התחושה הכללית הייתה שחיזבאללה ניצח. כאשר הרמטכ”ל טען שניצחנו בנקודות, הייתה זו תחושת השפלה לישראלים. אם הצבא שהביס בששה ימים את כל צבאות ערב ניצח בנקודות ארגון טרור קטן אחרי חודש וחצי של לחימה, אין להגדיר זאת אלא כתבוסה. את כתבת איש השנה תשס”ו, בראש השנה שאחרי מלחמת לבנון השנייה, הקדשתי לנסראללה. טענתי בצער ובכאב שהוא המנצח של המלחמה. היום, בחלוף תשע שנים, אני שמח להתבדות ושמח להודות בטעותי. תשע שנות שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם ארבעים שנה, מעידות על הרתעה מהותית לאורך זמן. את הדברים שרואים עכשיו, לא יכולנו לראות אז. ולכן, מוטב שניזהר בהערכת תוצאות “צוק איתן”. מוקדם מדי לקבוע האם ניצחנו.

האסטרטגיה של נתניהו במלחמה הייתה אסטרטגיית ההימנעות. לא הימנעות מתוך חדלון, לא הימנעות מתוך גישה פאסיבית, לא הימנעות מתוך פחד, אלא הימנעות כהכרעה אסטרטגית.

תחילה, עשה ראש הממשלה כל מאמץ למנוע את המלחמה. הפלשתינאים ירו, וישראל הבליגה. הם החריפו את הירי וישראל המשיכה להבליג. הם הסלימו את התוקפנות וישראל המשיכה לשדר “שקט יענה בשקט”. השקט נענה בעוד ועוד ירי, בתוקפנות הולכת וגוברת. בלית ברירה ישראל פתחה במבצע “צוק איתן”, תחילה בשלב האווירי.

בטרם יצאה לפעולה הקרקעית נגד המנהרות, רקמה ישראל יחד עם נשיא מצרים א-סיסי הצעה להפסקת אש ללא תנאי. ההנחה הכמעט ודאית הייתה שחמאס ידחה אותה, אך היה בכך מימד של הימור, שחמאס יקבל את הפסקת האש ואיום המנהרות לא יוסר. אך נתניהו דבק באסטרטגיה שקבע – אם ניתן להימנע מהמעבר לשלב ב’, עדיף להימנע. ישראל הפסיקה את האש. הפלשתינאים המשיכו באש וישראל יצאה למבצע הקרקעי. ולאורך כל המלחמה, ישראל יזמה הפסקות אש ונענתה ליוזמות הפסקת אש. 12 פעמים הפסיקה ישראל את האש, חד צדדית או בהסכמה. בפועל, לא היה הבדל בין הפסקות אש חד צדדיות להפסקות אש בהסכמה. בשני המקרים, ישראל הייתה אחראית על ההפסקה והפלשתינאים על האש.

מה עומד מאחורי אסטרטגיית ההימנעות?

בראש ובראשונה עמדה מוסרית – כיוון שמחיר המלחמה הוא כבד, יש לראות בה אמצעי אחרון, שיש לנקוט בו רק אחרי שנוסו כל הדרכים האחרות.

שנית, מלחמת אין ברירה מעניקה שני נכסים גדולים – קונצנזוס לאומי ותמיכה בינלאומית. אריק שרון, שהוביל את מלחמת הברירה המובהקת, מלחמת לבנון הראשונה, הבין את המחיר החברתי הכבד של מלחמה כזאת. באינתיפאדה השנייה, הוא הבליג והבליג, תחת הסיסמה “איפוק הוא כוח”, ויצא ל”חומת מגן” בקונצנזוס לאומי מלא ובתמיכה של ארה”ב ושל העולם החופשי. ואכן, שיטת ההימנעות והיציאה למלחמת “צוק איתן” רק באין ברירה, הבטיחה קונצנזוס מלא בחברה הישראלית ולפחות בשלבים הראשונים גם תמיכה בינלאומית.

אולם למטבע האין ברירה יש צד שני. מבחינה מוסרית, ההימנעות עד שאנו נדחקים עם הגב אל הקיר, עלולה להוביל למלחמה עקובה מדם, כשניתן היה לחסל את האיום במחיר נמוך הרבה יותר, אילו טיפלנו בו בעוצמה כשהיה קטן. גם כאן, ניתן לראות את מחיר אסטרטגיית “איפוק הוא כוח” באינתיפאדה השנייה. האם האיפוק עד שיהיה ברור לאחרון המפקפקים שאין ברירה אלא לפעול, הצדיק מחיר דמים של יותר מ-1,000 הרוגים בפיגועי הטרור?

התוצאות הרצויות של מלחמת אין ברירה – קונצנזוס לאומי ותמיכה בינלאומית, הן לעתים חרב פיפיות. התמיכה נשחקת ככל שהמלחמה מתארכת, ומתחלפת בביקורת ועוינות לנוכח מראות ההרס וההרג אצל האויב. אולם התארכות המלחמה היא לעתים תוצאה ישירה של אסטרטגיית ההימנעות – הימנעות מחתירה להכרעה חדה ומהירה. לעתים, הפחד מההרס שיגרם לאויב ממכה בכל העוצמה, מאריך את המלחמה ולכן גם את ההרס וההרג של האויב.

אני מאמין שיש יתרונות רבים לאסטרטגיית ההימנעות עד רגע היציאה למלחמה, אולם מרגע שהמלחמה פרצה, יש לשאוף להכרעה מהירה ככל האפשר, ולא לעצור את האופנסיבה בהפסקות אש והפוגות הומניטריות אינסופיות, המופרות שוב ושוב בידי האויב. גם אם האסטרטגיה של נתניהו הצדיקה את עצמה עד רגע היציאה למבצע, היה עליה להשתנות – אם לא ברגע היציאה למבצע, לכל הפחות מרגע היציאה למבצע הקרקעי. כיוון שלא כך נהגנו, המלחמה התארכה והתארכה וחלה שחיקה באחדות הלאומית ובתמיכה הבינלאומית.

במלחמה הזאת היה בעל בית ברור – נתניהו הנהיג אותה, גם מול קבינט לעומתי, מונע מאינטרסים פוליטיים פופוליסטיים זרים. הוא נושא במלוא האחריות לתוצאותיה, לטוב ולרע. היו במלחמה הישגים משמעותיים – השמדת המנהרות והמכה הקשה לחמאס. אך את התוצאה האמיתית – מי ניצח במלחמה, נדע רק בשנים הבאות.

בנימין נתניהו הוא איש השנה תשע”ד.

כתבות שיכולות לעניין אותך

SU
MO
TU
WE
TH
FR
SA
28
29
30
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
1
אירועים שיתקיימו ב 30th אפריל
אירועים שיתקיימו ב 1st מאי
אירועים שיתקיימו ב 2nd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 6th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 8th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 9th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 10th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 11th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 12th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 14th מאי
אירועים שיתקיימו ב 16th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 17th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 18th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 19th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 20th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 22nd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 23rd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 24th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 25th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 26th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 27th מאי
אירועים שיתקיימו ב 28th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 29th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 30th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 31st מאי
No Events









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?