אני תמיד שמחה כשמצליח לי מתכון של אימא שלי. חשוב לי לשמר את המסורת וכיף לי כשהילדים מבקשים אוכל של סבתא. זה מחזיר אותי הביתה, לניחוחות ולמנהגים
השבוע, נסעתי לבקר את ההורים שלי בצפת. לקחתי את אימא לקניות בשוק. הביקור השבועי שלה בשוק הוא חוויה שהיא לא מוותרת עליה. בדרך כלל אחותי הצדיקה, שושי, מלווה אותה לקניות. הפעם התנדבתי אני. זה לא רק הקניות של פירות וירקות טריים ישר מהחקלאי, או כל מיני מציאות יפות למתנות לנכדים ולנינים. בשביל אימא, השוק הוא סוג של בילוי, יציאה שבועית מהבית. בתי קפה, מסעדות וקניונים לא מדברים אליה, אבל שוק היא אוהבת.
היא אוהבת את המפגש עם האנשים, מקשקשת עם זאת, מתחבקת עם ההיא, חיבוקים של קורונה. אני רואה את האנשים שגם שמחים לפגוש אותה. בעלי הבסטות מברכים אותה לשלום ומתבדחים אתה, ניכר שהם אוהבים אותה, הם מתעניינים בשלומה ואם אני הנכדה שלה. רק בשביל זה שווה ללכת אתה. כנראה שאני עוד נראית צעירה.
ליד: היא בוחרת את הקניות לפי למי צריך לתת פרנסה, מחלקת ביניהם את הקניות, כל דבר מרוכל אחר. לא בוחרים לפי איכות הפרי, אלא לפי מי שמוכר אותו. פעם הייתה אימא שלי אלופת ההנחות. היום, בצל התקופה והקשיים, היא דואגת להם
היא בוחרת את הקניות לפי למי צריך לתת פרנסה, מחלקת ביניהם את הקניות, כל דבר מרוכל אחר. אותי זה מעייף, אבל אצלה זה עיקרון. לא בוחרים לפי איכות הפרי, אלא לפי מי שמוכר אותו. פעם הייתה אימא שלי אלופת ההנחות, ידעה לסחור אתם ולהוריד מחירים. היום, בצל התקופה והקשיים, היא דואגת להם. פה מוסיפה חצי שקל ושם מוותרת על העודף ואם אחד המוכרים הקבועים לא הגיע, היא דואגת לשלומו, “אולי הקורונה השפיעה עליו“, היא אומרת לי.
פקילה
באחד הדוכנים, היא קונה בקביעות עלי סלק, או תרד בשמם האחר, אלה שעושים שרירים לפופאיי. היא מכינה מהם את הפקילה, תבשיל בשר שמבשלים אותו לשבת וחג. זה תבשיל עם גוון ירוק וטעם מיוחד, עם שעועית ותפוחי אדמה וקציצות. אימא קונה כמות גדולה של עלים ומבשלת מהם תרכיז לתבשיל הזה. מחלקת בקופסאות לי ולאחיותיי ושומרת גם לעצמה. בדרך כלל, היא דואגת לי למלאי והילדים שלי מאוד אוהבים את התבשיל הזה.
בשבוע שעבר, הבן חזר מהמכינה. שאלתי מה לבשל לו לשבת, הוא ביקש קוסקוס, עם פקילה של סבתא. התרכיז של אימא בדיוק נגמר ולא יכולתי לאכזב את הילד. אז לראשונה, קניתי עלים של תרד והכנתי בעצמי, כמובן עם הסבר מדויק של אימא ויצא מעולה. אני תמיד שמחה כשמצליח לי מתכון שלה. חשוב לי לשמר את המסורת וכיף לי כשהילדים מבקשים אוכל של סבתא. זה מחזיר אותי הביתה לניחוחות ולמנהגים.
עכשיו, במיוחד רגע לפני ראש השנה, אני מתרפקת על זיכרונות הילדות, על ההכנות לראש השנה, זוכרת את ההורים שלי קונים כבש, שוחטים אותו, צולים את הראש, שיהיה לברכת “שנהיה לראש ולא לזנב“. סיר מרק מתבשל לאטו בערב החג, עם הראש והאיברים הפנימיים, ריאה, טחול, לב וגם ירקות למיניהם, דלעת, כרישה ורוביה ועוד סימני החג, שנברך עליהם בשולחן החג.
כולם צריכים מילה טובה
במסע הקניות שלנו בשוק, אימא דואגת לי לרימונים יפים וחבושים שארקח מהם ריבה. בדוכן החבושים, אנחנו פוגשות חברה שלה, שעברה שנה לא פשוטה. היא מאחלת לנו שנה טובה, שמחה לראות את אימא. היא מספרת לי שכל פעם שהיא רואה את אימא שלי, אימא מברכת אותה ונוסכת בה תקוות ועידוד.
“כולנו צריכים מילה טובה ואיזו ברכה“, אומרת לי האישה, “כל כך חשוב שאימא מסתובבת בשוק מפזרת ברכות ומילים טובות הלוואי וירבו כמותה“.
שמחתי על המחמאות שחילקה לאימא ואיחלתי לה ולהוריי שנה טובה של משפחה וחגים שמחים. תכף מגיעה השנה החדשה, נעשה אותה שנה מלאה במעשים טובים, במילים טובות וברכות.
