התרשמות וביקורת על הספר "אל נאחר רגע נכסף: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969", מאת אורי הייטנר, 2023
מאת: דניאל ראם, חוקר, דוקטור למתמטיקה, חבר ביחדה למען הגולן
ספרו המעניין של אורי הייטנר, "אל נאחר רגע נכסף", שמבוסס על עבודת תזה לדוקטורט באוניברסיטת בן גוריון, בהנחיית פרופ׳ אבי בראלי וד"ר חבצלת יהל, הוא מחקר היסטורי רב ערך בתחומו, שעוסק בהיבטים שונים שקשורים ליחסה של תנועת העבודה לסוגיית ההתיישבות בגולן, בתקופה שבאה אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967.
באותם ימים, ישראל השתלטה על שטחים נרחבים ובהם הגולן (להלן: השטחים המשוחררים) והתקופה הסתיימה עם פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, בסוף פברואר 1969. פה ושם, הספר נוגע בנושאים קשורים ובתקופות רלוונטיות נוספות.
הספר הזה מעורר מחשבות. הוא פרי עבודה מאומצת שנמשכה זמן רב וכללה בין השאר נבירה רבת שנים בכמה וכמה ארכיונים וביצוע ראיונות עם עשרות אנשים רלוונטיים. הספר עוסק בהרחבה בהצהרות ובעמדות של תנועת העבודה דאז, על חבריה וזרמיה השונים, בנוגע להתיישבות בשטחים המשוחררים ובמיוחד בגולן. המחבר בוחן עד כמה תמכה התנועה בהתיישבות ומה היו הסיבות והמניעים לתמיכה או להתנגדות/הסתייגות, בוחן את הפער בין ההצהרות והעמדות האמורות לבין יישומן בפועל ונותן הסברים לפער.
בנוסף, הספר נוגע בפן המדיני של השטחים המשוחררים בכלל, והגולן בפרט, ובמאפיינים הניווניים שאפיינו את תנועת העבודה בתקופה הנחקרת (והחמירו בשנים הבאות), תוך התמקדות באופן בו הם באו לידי ביטוי בנוגע להתיישבות בשטחים המשוחררים ובמיוחד בגולן. המאמר סוקר את הספר ומציג מספר מחשבות והערות רלוונטיות, שאחת מהן שווה להציג כבר עתה: למרות האופי הארכאי לכאורה של נושא המחקר, עניינים מסוימים שעלו בספר נותרו אקטואליים, ביניהם סוגיית ההתיישבות היהודית בשטח הריבוני של מדינת ישראל ובשטחים אחרים בהם היא שולטת, לרבות ביו"ש ובשטחים המשוחררים שעברו לשליטת מדינת ישראל במלחמת "חרבות ברזל" (כולל בגולן המורחב): ההצלחות והכישלונות עליהם מדבר הספר רלוונטיים גם למקרה הזה וניתן ללמוד מהם.
הזרועה התיישבותית
ניתן לחלק את הספר לארבע חטיבות מרכזיות של פרקים: החטיבה הראשונה מורכבת מפרק א', בו מוצגים נושאי המחקר ורקעם ההיסטורי ומפרק י"א, שמסכם את הספר ומנסה להסביר את ממצאי הספר. החטיבה השנייה מורכבת מפרק ב' הקצר שעוסק בפן המדיני של סוגיית הגולן, בשבועות ובחודשים שבאו אחרי מלחמת ששת הימים, תוך התמקדות באופן בו תפסו שרי הממשלה את הגולן: האם כפיקדון זמני, עד לחתימה על הסכם שלום? או כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל? לב הספר הוא החטיבה השלישית (פרקים ג', ד', ה', ו', י'), שעוסקת בעמדת הזרוע ההתיישבותית של תנועת העבודה על פלגיה השונים בנוגע לגולן והחטיבה הרביעית (פרקים ז'-ט'), שעוסקת בעמדת הזרוע הפוליטית של תנועת העבודה על פלגיה השונים בנוגע לגולן. להלן אתמקד בשתי חטיבות אלו ובעניין קשור שעלה בסיכום.
בשנים הרלוונטיות למחקר הורכבה הזרוע ההתיישבותית של תנועת העבודה משלוש תנועות קיבוציות ומתנועת המושבים, שלכולן היה אתוס חלוצי חזק ועבר התיישבותי מפואר. למרות זאת, היו הבדלים ניכרים באופן בו הן תפסו את סוגיית ההתיישבות, בגולן בפרט, ובשטחים המשוחררים בכלל.
תנועת הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ) הייתה התנועה הקיבוצית האקטיביסטית ביותר בסוגייה. תנועה זו הושפעה מאוד מהמנהיג הכמעט בלתי מעורר שלה, יצחק טבנקין ומהאידאולוגיה החלוצית שלו. אידאולוגיה זו הדגישה את חשיבות ההתיישבות היהודית בכל רחבי ארץ ישראל (במובנה הרחב) לקביעת הגבול ולחיבור בין העם לארצו, את הצורך והמוכנות לחיות חיי סְפַר ולשלם מחירים כבדים ברמת החיים והביטחון ועוד כדי להגשים זאת,. כל זאת, תוך תחושת בהילות תמידית שדרשה ליזום ולפעול במלוא העוצמה עד גבול היכולת, ומעבר לכך, מתוך תפיסה שמנוחה תביא לדעיכה ובהמשך לניוון ולחידלון. מלחמת ששת הימים, ותקופת המתח וההמתנה וההתגייסות שקדמו לה, יחד עם השטחים המשוחררים הנרחבים שהניצחון במלחמה פתח בפני התיישבות יהודית, נתנו תקווה גדולה לרבים בקבה"מ שיש הזדמנות פז להחזיר עטרה ליושנה. חשבו להביא לפריחה מחודשת של האידאולוגיה החלוצית ושל תנועת העבודה, שהיו שתיהן בעיצומו של תהליך ניווני.
בפועל, התרוממות הרוח הזו, ותחושת הדחיפות שנלוותה לה, לא הביאו להרבה מעבר למספר התכנסויות של התנועה, בשבועות ובחודשים שבאו אחרי המלחמה. הוצגו חזונות גרנדיוזיים (כגון חזונו של טבנקין על הקמת 100 קיבוצים בני 100 חברים תוך שנה וחזונו של יהודה הראל – תלמידו של טבנקין והמנהיג בפועל של מתיישבי הגולן – שראה במתיישבים חלוץ ההולך לפני המחנה, שיביא לשינוי חברתי עמוק בארץ וביהדות התפוצות ויוביל, תוך חודשים ספורים, לעלייה ענקית ולתנועה חברתית של מאות אלפי יהודים שיקימו אימפריית התיישבות). חזונות שהיו רחוקים מאוד ממימוש.
מהר מאוד נחשפו המחלוקות בתנועה ובהנהגתה באשר ללגיטימציה ולתועלת שבהתיישבות בשטחים המשוחררים, באשר לגודל ההתיישבות ומיקומי היישובים, ובאשר לקשיים ליישם את חזון ההתיישבות הגדול, לאור המחירים שהוא גבה מהקבה"מ ובמיוחד מהקיבוצים החלשים שבו. גם השרים ישראל גלילי ויגאל אלון, שראו עצמם כממשיכי דרכו של טבנקין, הציגו עמדות יותר פרגמטיות לאור מה שהם פירשו כמגבלות הכוח של תנועתם ושל ישראל. חזון ההתיישבות הגדול מומש בצורה מאוד דלה אפילו בגולן, שלגביו הייתה הסכמה מקיר לקיר בקבה"מ לחשיבות הרבה של התיישבות בו ולהישארות ישראל שם (לאור זאת שלא נותרה בו כמעט אוכלוסייה ערבית ולאור הזיכרון המר מהטרור רב השנים שהפעילו הסורים על יישובי צפון המדינה לפני המלחמה): בתקופת המחקר, התנועה הקימה בגולן רק שני קיבוצים: קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, שבתחילה קם כקיבוץ שאינו מזוהה עם אף תנועה קיבוצית וקיבוץ עין זיוון.
עמדה מורכבת
לעומת הקבה"מ, תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים הייתה תנועה זו הרבה יותר צנועה ופאסיבית. היא אומנם ראתה בחיוב את התיישבות בשטחים המשוחררים בכלל, ובגולן בפרט, אבל במקביל, הכירה במגבלות כוחה ובמחיר שההתיישבות תגבה ודי מיעטה לדון בנושא. בפועל, התנועה הקימה שני קיבוצים בגולן בתקופת המחקר (מבוא חמה – שבתחילה קם כקיבוץ שאינו מזוהה עם אף תנועה קיבוצית ואפיק), מספר זהה למספר הקיבוצים שהקימה תנועת הקבה"מ.
תנועת הקיבוץ הארצי הציגה עמדה מורכבת: מצד אחד, היו בה קולות בולטים ("הניצים"), כמו מנהיגי התנועה, יעקב חזן ומאיר יערי, ואנשי קיבוצי התנועה בגליל העליון ובעמק הירדן, שסבלו קשות מהטרור הסורי מהגולן במשך כמעט 20 שנה, שתמכו חזק בשליטת ישראל על רוב או כל הגולן, משיקולים ביטחוניים ולאומיים ולכן תמכו בהקמת קיבוצים של התנועה בגולן. מצד שני, הייתה להם אופוזיציה גדולה וקולנית בתוך התנועה ("היונים"), שהורכבה מחלק מחברי הקיבוצים ומצעירים חניכי "השומר הצעיר" בקנים העירוניים (שלא חוו את הטרור הסורי הבלתי פוסק מ"ההר שהיה כמפלצת"), שראו בשליטת ישראל בגולן ובהתיישבות יהודית אזרחית בו מכשול לשלום עם סוריה. חלק מהיונים ראו בהן גם ביטוי של שאיפת התפשטות ומעשה בלתי מוסרי שעומד בסתירה לערך אחוות העמים שהתנועה דגלה בו.
לאורך כל תקופת המחקר, הייתה תנועת הקבה"א שרויה בלבטים בלתי פוסקים, והנהגתה עשתה מאמצים ניכרים ללכת בין הטיפות ולמצוא איזושהי פשרה שתמנע את התפצלות התנועה: לדוגמה, הקיבוץ היחידי שהיא הקימה בתקופה זו באזור הגולן היה קיבוץ שניר, שהוקם אומנם בשטח משוחרר, אבל כזה שהיה באזור המפורז, ממערב לגבול הבין-לאומי והוא גם הוקם כהיאחזות צבאית (היאחזות נח"ל) ולא אזרחית, מה שנתן לו אופי יותר זמני (ההיאחזות אוזרחה רק אחרי כשנה). דוגמה נוספת: התנועה פרסמה תכנית מדינית בה הובעה נכונות לנסיגה מחלקים בגולן, מבלי להציג קו גבול מפורש.
בדומה לקבה"מ, גם תנועת המושבים הביעה תמיכה מקיר לקיר בגולן ישראלי ובהתיישבות בו ובשטחים משוחררים נוספים, בהם לא הייתה בעיה דמוגרפית, אבל היא התקשתה לגשר על הפער בין הרצוי למצוי ובסופו של יום, חזונה התממש בצורה מאוד חלקית (הקימה בגולן בתקופת המחקר רק את המושבים גבעת יואב, אליעד ורמות), דבר שעורר אכזבה ותסכול בתנועה. בניגוד לתנועות הקיבוציות, אתן תנועת המושבים נאבקה על כמה מהנקודות בהן הוחלט להתיישב, תנועת המושבים לא התקשתה לגייס כוח אדם לצרכי ההתיישבות והיא הציגה מה שאז היה פתרון חדשני לבעיית הפרנסה והמחסור במים ובעוד משאבים: מעבר מפרנסה מבוססת חקלאות לפרנסה המבוססת, לפחות חלקית, על תעשייה.
הזרוע הפוליטית
בשנים הרלוונטיות למחקר, הורכבה הזרוע הפוליטית של תנועת העבודה ממפלגת אחדות העבודה – "פועלי ציון" (שהייתה למעשה הזרוע הפוליטית של תנועת הקבה"מ והחזיקה בערך באותן עמדות), ממפלגת מפ"ם (שהייתה הזרוע הפוליטית של תנועת הקבה"א והחזיקה באותן עמדות), ממפלגת השלטון מפא"י, ממפלגת רפ"י ובהמשך הדרך, ממפלגת העבודה (שהייתה שילוב של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י). הממצא הבולט שעולה מהספר הוא שמפא"י, רפ"י ומפלגת העבודה כמעט שלא עסקו בסוגיית ההתיישבות בשטחים המשוחררים ובגורל אותם שטחים.
מפלגת השלטון, מפא"י, ששלטה ביד רמה במדינה וביישוב היהודי במשך עשורים, ברחה מהסוגייה באופן מודע ומכוון. למה? בגלל הרצון של בכירי המפלגה לשמור על ערפל שייתן להם יותר חופש פעולה כלפי הקהילה הבין-לאומית ומדינות ערב ויקטין התנגדות ונזקים מדיניים. במפא"י הייתה מחלוקת עמוקה בין היונים לניצים במפלגה בנוגע לגורל השטחים המשוחררים. מחלוקת זו העלתה חששות ממשיים לפיצול וקרע במפלגה ובמחנה, בדיוק בזמן שהיא השקיעה רבות באיחוד פוליטי עם מפלגות נוספות (עם רפ"י ואחדות העבודה, למה שיהפוך תוך זמן קצר למפלגת העבודה, ובהמשך הדרך – אחרי האיחוד עם מפ"ם – למערך).
גם לניצים וגם ליונים היה נוח המצב הקיים, בו לאור הסרבנות העיקשת של מדינות ערב, אין סיכוי להגיע אתן להסדר שלום אמתי ואף לקיים אתן משא ומתן לשלום, מו"מ שעצם קיומו (לפני הגעה לאיזשהו הסדר) עלול לתבוע מחירים כבדים מהמפלגה, ממחנה השמאל ומשאר המדינה. ממצא מעניין שתומך בכך הוצג בפרק הסיכום, בעמוד 232, שם מספר הייטנר שהוא עבר על כל הפרוטוקולים הגלויים של מוסדות מפא"י, בתקופה הרלוונטית למחקר, ולא מצא בהם אפילו דיון אחד והתבטאות אחת על סוגיית ההתיישבות. למרות האמור לעיל, ראש הממשלה, לוי אשכול, כן פעל רבות ובהצלחה יפה יחסית לטובת קידום התיישבות יהודית בגולן, תוך ניצול כוחו, מעמדו וניסיונו הרב בתחום ההתיישבות, אבל הוא העדיף לקבוע עובדות בשטח בלי הצהרות רמות, כדי לא לעורר התנגדות פנימית ובין-לאומית.
מפלגת רפ"י מיעטה מאוד לעסוק בשאלות מדיניות ובסוגיית ההתיישבות בגולן ובשאר השטחים המשוחררים, משום שהיא השקיעה את עיקר מעייניה באיחוד שנועד להקים את מפלגת העבודה. למרות זאת, פה ושם, הסוגיות האלה עלו בישיבות המפלגה ובנאומים וראיונות שנתנו בכיריה: ראש המפלגה וראש הממשלה לשעבר, דוד בן-גוריון, ראה תחילה בגולן מקור של צרות, אבל בהמשך עבר לתמיכה בגולן ישראלי ובהתיישבות יהודית בו; שר הביטחון, משה דיין, הבין את החשיבות הביטחונית של הגולן והיה מעורב בהקמת התיישבות יהודית אזרחית וצבאית, אבל הציג עמדות שמהן השתמע שהוא מוכן לדון בנסיגה מסוימת מהגולן תמורת שלום ומזכיר המפלגה, שמעון פרס, לא אמר במפורש שהוא נגד נסיגה מהגולן ובעד התיישבות יהודית בו, אבל הבין היטב שנסיגה תפגע קשות בביטחון וכנראה לא תביא לסיום הסכסוך.
מפלגת העבודה, שאחרי הקמתה בתחילת 1968 הייתה מפלגת השלטון ושריה כיהנו בעמדות המפתח בממשלה, התעלמה כמעט לגמרי מסוגיית ההתיישבות, כפי שמראים אמנת היסוד שלה, דבר ועידת האיחוד, חוקת המפלגה ודבריהם של בכירי המפלגה בוועידת האיחוד ובישיבה הראשונה של מרכז המפלגה.
היעדר עלייה גדולה
בתקופת המחקר, הוקמו בגולן 11 יישובים יהודיים: שמונה יישובים אזרחיים ועוד שלוש היאחזויות נח"ל, שאוזרחו אחר כך (ולשם השלמות, שווה לומר שעד לפרסום הספר, בשנת 2023, הוקמו בגולן 35 יישובים בהם התגוררו כ-30,000 איש: 33 יישובים במועצה האזורית גולן, קיבוץ שניר במועצה האזורית גליל עליון והמועצה המקומית קצרין, שאמורה להפוך לעיר).
בהשוואה לתקופות קודמות בתולדות המדינה ולפני קום המדינה, מדובר בכמות קטנה למדי. איך ניתן להסביר זאת? מעבר להסברים שהובאו קודם, כגון חוסר הלהט בנושא שהיה אצל הנהגת תנועת העבודה ואצל רוב תומכיה בזרועותיה השונות ובציבור, הייטנר העלה את התאוריה (עמודים 247-249) לפיה הגורם המרכזי לכישלון היה היעדר עלייה גדולה באותה תקופה, למרות התקווה הגדולה שתהיה כזו עלייה. ביתר פירוט, הוא מספר שתקופות קודמות, בהן תנועת העבודה הצליחה להקים מפעלים התיישבותיים גדולים בארץ ישראל, לוו במקביל בעליות גדולות, בהן חלק לא זניח מהעולים הופנו ליישובים החדשים כתושבים או כיוזמים ומקימים. כך היה, למשל, בהקמת המושבות הראשונות בסוף המאה ה-19 (עלייה ראשונה), בהקמת הקבוצות והעיר העברית הראשונה ת"א (עלייה שנייה), בהקמת קיבוצים ומושבים רבים בתקופת העלייה השלישית ובהקמת מושבים רבים אחרי קום המדינה, בהתבסס על עולי יהדות ארצות ערב והאסלאם ואירופה.
למרות שהתיאוריה הזו נראית הגיונית, הייטנר בעצמו קרא עליה תיגר בעזרת שתי דוגמאות נגדיות, להן הוא נתן הסבר חלקי (עמודים 249-252): ההתיישבות ביהודה ושומרון כדוגמה להתיישבות גדולה שהצליחה בלי עלייה גדולה במקביל והעלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, שלא לוותה במקביל בהתיישבות גדולה.
ה"יוניזציה" של תנועת העבודה
התהליך הזה שהתנועה הייתה מצויה בעיצומו אחרי מלחמת ששת הימים (כפי שמראים פרקים ה', ז', ט') והואץ בשנים שבאו בהמשך, היה הרבה יותר חלש במהלך ואחרי מלחמת העצמאות. אז, למשל, התנועה הקימה בלי לבטים רבים קיבוצים באזורים שיועדו על פי תכנית החלוקה להיות שייכים למדינה הערבית, ביניהם געתון, סער וכברי. שני האחרונים הוקמו על אדמות כפרים ערביים שנחרבו. יש לציין שבזמן אמת היו אנשים מתנועת העבודה שמתחו ביקורת על אותה יוניזציה. לדוגמה, אמנון לין, שהיה בעברו חניך מפ"ם, אלא שלין ציין (עמוד 163), בלי לדייק, ש"ההיסטריה" הזו, של נקיפות מצפון בעניין השטחים המשוחררים ואף רצון לסגת מהם, לא הייתה קיימת בנוגע לגולן.
בין השורות ניתנו בספר שתי דוגמאות לכך. האחת מופיעה בעמודים 111-116 ומראה איך סיור של אנשי הקיבוץ הארצי בגולן, ופגישה עם תושבים מקיבוצי התנועה מעמק החולה, הטביעו חותם עז במסיירים ובאלה ששמעו את סיפורם, אחרי שהם הבינו עד כמה יישובים אלה היו נתונים לחסדי הסורים במשך כמעט 20 שנות טרור. אלא שדי מהר, הרושם הזה התעמעם אצל רבים והצד הפייסני-ותרני-קוסמופוליטי אצל אנשי הקבה"א התחזק ולימים (אחרי תקופת המחקר) נהיה הדומיננטי בתנועה. דוגמה שנייה מופיעה בעמודים 183-184, שם ניתן לקרוא איך שני סיורים בגולן, בחודשים שאחרי מלחמת ששת הימים, לרבות פגישה עם חלוצי הגולן, הפכו את בן גוריון ממישהו שראה בגולן מקור של צרות והסכים לוותר עליו לתומך חזק בגולן ישראלי.
התיישבות יהודית בתחומי הקו הירוק מאז מלחמת ששת הימים: מהספר, מתקבל הרושם כאילו היא הייתה קטנה, אבל למעשה ניתוח של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה [2] מראה שבין 1967 ל-2023 הוקמו לא פחות מ-169 יישובים יהודיים בתחומי מדינת ישראל של הקו הירוק (לרבות מספר קטן מאוד של יישובים שהחלו להיבנות מעט קודם, כמו זרעית, אבל נחנכו אחרי מלחמת ששת הימים), מתוכם שלוש ערים (אלעד, מודיעין-מכבים-רעות, חריש), מועצה מקומית שהיא כמעט עיר (שוהם), מועצה מקומית בעלת מאפיינים עירוניים (קריית יערים), 96 יישובים קהילתיים, שלושה מושבים קהילתיים, 35 מושבים, 24 קיבוצים ושישה יישובים נוספים מסוגים אחרים (כמו כפר זוהרים, שהוא כפר נוער, היישוב הזמני מחנה יתיר והיישוב האקולוגי הלא מוסדר כדיתה; היישוב המעורב נווה שלום, שנמצא מעבר לקו הירוק באזור שהיה שטח הפקר בין ישראל לירדן, הושמט מהספירה הכוללת).
נכון לסוף 2023, התגוררו ביישובים אלה כ-390 אלף איש, כולל זרים (כמו סטודנטים ועובדים זרים), כאשר רובם המכריע של התושבים (97.6%) הם יהודים ואחרים ("האחרים" הם זכאי שבות לפי חוק השבות שאינם יהודים). אם מתעלמים משלוש הערים, אז מדובר על אוכלוסייה של בערך 203 אלף איש. ההתיישבות הזו אומנם רחוקה מלהיות מימוש של חזון ההתיישבות של הראל וטבנקין, אבל עדיין מדובר על כמות יישובים שעולה על כמות היישובים היהודיים המוסדרים ביו"ש ובבקעת הירדן שהוקמו באותה תקופה (128 ישובים, לרבות היישוב שני ליבנה, שהקו הירוק עובר בתוכו). הניתוח הזה, שככל הידוע לי הוא חדש, קורא גם הוא תיגר על התאוריה של הייטנר בנוגע לגודלה הקטן יחסית של ההתיישבות בגולן בגלל היעדר עלייה גדולה במקביל.
הרוח החלוצית
ציטוט אמירות מאוד מעניינות ומפוכחות של שמעון פרס: האמירות הללו, משנת 1967, שהייטנר גילה בארכיונים, נשארו נכונות עד עצם היום הזה וחבל שפרס עצמו בחר להשליכן ולהשכיחן, בהמשך דרכו כפוליטיקאי. אמירה ראשונה (עמוד 192): "בסופו של דבר, זקוק העולם הערבי לתקופה של שלום – שלום עם עצמו. של התפכחות, של התפתחות, של מעבר מעולם מדומה לעולם מציאותי ודבר זה עלול לקחת זמן רב".
אמירה שנייה (עמוד 193): "יתר על כן, היעדר השלום אינו תוצאה של מדיניות של ישראל, אלא פרי המבנה החברתי של הערבים. המיליטריסט הוא השולט בכיפה הערבית. העולם הערבי במצב רוח זועם והזעם אינו נעצר בגבולות הבין-לאומיים של המזרח התיכון, הוא מאפיין את החברה הערבית פנימה… את השלום, אפוא, אי אפשר לאנוס. אפשר לשלם בגללו מחיר, אבל גם המחיר לא יביא לתמורה אמיתית… בין שלום לבין מלחמה עדיין משתרע שטח רחב ידיים ומגוון למדי, מצב של 'לא-שלום', 'לא-מלחמה'".
הדמיון בין הרוח החלוצית-טבנקינאית לבין הרוח החלוצית של הציונות הדתית: קשה להתעלם מדמיון זה, למרות שיש גם הבדלים לא זניחים (למשל אנשי הקבה"מ הונעו גם משיקולים סוציאליסטים, ואנשי הציונות הדתית הונעו גם משיקולים דתיים), וחלוצי תנועת העבודה לדורותיה, לרבות חלוצי ההתיישבות בגולן, מזכירים את חלוצי "גוש אמונים", גוש קטיף, אנשי החוות החקלאיות ביו"ש ובבקעה ותנועות ההתיישבות בבשן, ברצועת עזה ובלבנון, שקמו במלחמת "חרבות ברזל".
שגיאות הקלדה וטעויות קלות אחרות בספר: פה ושם, ניתן למצוא כאלו וישנם עוד נושאים מינוריים שאני מקווה שיטופלו במהדורות עתידיות. פירוט נרחב נשלח באופן פרטי למחבר.
מקורות
[1] אורי הייטנר, "אל נאחר רגע נכסף: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969", בהפקת מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2023
[2] יישובים בישראל – קובצי יישובים, נתוני אוכלוסייה סופיים לשנת 2023, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 23.12.2025 https://www.cbs.gov.il/he/publications/Pages/2019/%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C.aspx
