הגיבורים שבינינו – השבוע מתארחת בפרויקט צילומי הפורטרט, של הצלם מיכאל גלעדי, ניצולת שואה בת 84 עם סיפור חיים מצמרר. רק בגיל 65, גילתה שנולדה בשם סטפניה מורגנשטרן
תיעד וצילם: מיכאל גלעדי, דצמבר 2022
מאז שהגיעה לארץ, בילדותה, היא נקראת זהבה איכר, בין התושבות הוותיקות ביישוב בני יהודה, מאז 1973. רק בגיל 65, גילתה שנולדה בשם סטפניה מורגנשטרן.
נולדתי בקרקוב (Kraków), פולניה, להוריי יוסף ופולה מורגנשטרן, ב-19 באוגוסט, 1937, אך משום מה, בתעודת הזהות שלי רשום שנולדתי ב-5 במאי, 1938. אני יודעת שהיו לי אחים ואחיות, אבל אני לא מצאתי שום רישום בנוגע אליהם.
כשהייתי בת שנתיים, הוריי נלקחו מהגטו בקרקוב למחנות ושמה נהרגו. גרנו אז ברחוב פיכובסקי 84, בקרקוב, אבל היום הרחוב כבר לא קיים. הדבר היחיד שאני זוכרת הוא שבאו הגויים לקחת אותי, ירו באבא וראיתי גוויות ודם מסביב, הרגשתי ריח נורא.
גברת קיכלר לא יכלה לעמוד מנגד מול המחזה הנורא של הילדים ורצה הביתה להביא אוכל ולהתחיל לדאוג לנו הילדים. בסוף, היא אספה את כולנו מהוועד היהודי ומאז קראנו לה “האימא שלנו“. המפגש עם כל הילדים הוביל להקמת בית גדול עבור הילדים בז‘אקופנה
גדלתי אצל הגויים, כי ברחתי והתחבאתי אצל השכנה שלנו בקרקוב, מ-1943 עד 1945. כשהסתיימה המלחמה, ב-1945, הביאו אותי הגויים לבית הוועד היהודי שברחוב דלוגה (Długa) 38, בקרקוב. כחודשיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, גברת לנה קיכלר ז“ל ניסתה למצוא את קרוביה וניגשה לבית הוועד היהודי לברר מה עלה בגורלם. בשל הרעש שבקע מהקומה השנייה בבניין, שם היא גילתה עשרות ילדים יתומים, בגילאי 3 עד 15, שניצלו – מלוכלכים, פצועים ורעבים, כשהם במצב נפשי ירוד מאוד. מהילדים היו ששרדו את מחנות הריכוז, היו שלחמו לצד הפרטיזנים, או שהוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות, שהפכו את זהותם לנוצריות ואף נהפכו לאנטישמים. גברת קיכלר לא יכלה לעמוד מנגד מול המחזה הנורא של הילדים ורצה הביתה להביא אוכל ולהתחיל לדאוג לנו הילדים. בסוף, היא אספה את כולנו מהוועד היהודי ומאז קראנו לה “האימא שלנו“. המפגש עם כל הילדים הוביל להקמת בית גדול עבור הילדים בעיירת הנופש בז‘אקופנה בדרום פולין, על הגבול עם צ‘כוסלובקיה. שם, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ‘אק, שנהרג ב-1942, עסקה ה“אימא” שלנו במלאכת השיקום של כ-100(!) ילדים כמוני.
מכיוון שהפולנים התנכלו לנו, החליטה “אימא” שאנחנו חייבים לעזוב וניסתה להעביר אותנו בגבול לצ‘כוסלובקיה, כדי להגיע לפראג.
ההמנון של “אימא“
“ההתרגשות גדולה – מחר יוצאים לטיול גדול. בני ה-16 יודעים מה טיבו של הטיול, אך הצעירים תמהים: מדוע לא כולם ישתתפו? הלילה האפל לא הספיק להיכנע לבוקר האפור וכבר קמים, אורזים את החפצים ומקבלים הסבר על הטיול: אנו נוסעים לפלשתינה. הוועד היהודי מתנגד, על כן המנהלת, לנה, פשוט ‘גונבת‘ את כל הילדים ולוקחת אותם ארצה. נשארים אך אלה שקרוביהם מתנגדים לכך שייסעו. בגבול, הגיע קצין לספירה מחודשת. הם חילקו את הילדים לקבוצות ואני עודדתי בחשאי את הקטנים שייצאו לשירותים. ‘לאן?!’, שאג הקצין שהתבלבל בספירה. ‘פיפי!’, יבבה מירה בקול ענוג. כך, תוך כדי ספירה, ‘ארגנתי‘ יציאות סודיות של ‘פיפי‘ שבלבלו את הקצינים. לאחר הספירה החמישית, הקצינים איבדו את סבלנותם והתרצו – ‘טוב, נספור אתכם בבוקר‘….
מפראג, יצאנו במסע ארוך דרך סטרסבורג שבצפון מזרח צרפת לכיוון בארביזון(Barbizon) , דרומית לפריז ומשם, לקונבו של ההסתדרות הציונית סוציאלית, שרכשה בית חדש בסמוך לפריז.
“עד סוף עולם נלך עם אימא שלנו
ושום אויב לא ישבור אותנו…
איזה שיר הוא זה? שאלתי בתמיהה
זהו ההמנון שלנו, המנון ‘הבית‘.
חיברנוהו למענך אימא“
אימא חדשה
לבסוף, הגעתי ארצה, ב-1949, עם מאה הילדים של לנה קיכלר ז“ל. בהתחלה, הגעתי לקבוצת שילר, ליד רחובות ושנה לאחר מכן, ב-1950, מצאו לי משפחה מאמצת, כאשר האימא החדשה שלי נקראת מינה אוצ‘יטל, מכפר ביל“ו. אומצתי על ידה עד גיל 18 ואז התגייסתי לחיל ההנדסה במדור חבלה ושנה לאחר מכן, התחתנתי עם החבר שלי, שמוליק איכר ז“ל וגרנו יחד ברחובות. למדתי סיעוד בפוריה ואז, בשנת 1962, עברנו למצפה רמון, כי פתחנו קואופרטיב, שבסופו של דבר התפרק. ב-1972, שמואל בעלי התחיל לעבוד בתעשייה אווירית וב-1973, עלינו יחד לגולן להקים את היישוב החדש בני יהודה, שצמוד למפעל.
זכרתי שאמי אמרה לי שאם אשכח את שם המשפחה שלי, שאזכר בכוכב השחר (מורגנשטרן, ביידיש). שנים מאוחר יותר, לאחר שנפגשתי עם במאית של סרט על השואה בחיפה, בשם עדית סירר, היא הפנתה אותי לכרטסת של גברת באלין, שבירושלים
עשרות שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, אישה בשם לאה באלין, שנסעה לקרקוב לחפש את אחותה ואמה, חיפשה ומצאה כרטסת מפורטת עם שמות ותאריכי לידה של חלק מיהודי קרקוב ורכשה מיד את הכרטסת מידי הפולנים. אומנם זכרתי שאמי אמרה לי שאם אשכח את שם המשפחה שלי, שאזכר בכוכב השחר (מורגנשטרן, ביידיש). שנים מאוחר יותר, לאחר שנפגשתי עם במאית של סרט על השואה בחיפה, בשם עדית סירר, היא הפנתה אותי לכרטסת של גברת באלין, שבירושלים.
כך שיותר מחמישה עשורים אחרי סיום המלחמה הנוראה, בגיל 65, גיליתי סוף סוף מי אני, מתי נולדתי, מי היו האימא האמיתית שלי ואבא שלי, כי עד אז לא ידעתי מי אני בכלל. זה ממש קשה, כשאתה לא יודע מי אתה.
היום, אני גרה באותו הבית מ-1973, בבני יהודה, לא רחוק מהבת שלי ויש לי עוד שני ילדים מחוץ לגולן, עם שני נכדים תאומים.
