אין שלג בחרמון, אבל השבוע השיקו שם את ספר היובל לאתר "אתר החרמון – האתר של המדינה: 50 השנים הראשונות", אז עליתי. פגשתי את פרופ' זרקא ("זיו") וראיתי את הנשיא ("ישראל")
השבוע, נסעתי לחרמון. יום שהתחיל גשום ומעונן ובפתאומיות ישראלית קלאסית, השמש החליטה לזרוח. אומנם החורף כבר הצהיר על נוכחות, אבל בפועל היו רק שתי מערכות גשם קצרצרות, ושלג? אפילו לא פירור אבקה על ההר. הנסיעה עצמה הייתה תענוג. הדרך מיונתן לחרמון תמיד עושה לי משהו טוב בלב. צפון הגולן, הטורבינות, הכפרים הדרוזיים, קצת אירופה, הרבה ארץ ישראל יפהפייה. העלייה לחרמון, שתמיד זכרתי כלבנה ומנצנצת, השבוע הייתה ירוקה וחומה, כאילו עדיין קיץ, אבל לא פחות יפה. כל הדרך התפללתי בשקט: "בחייאת, שירד שלג השנה. מגיע לחובבים". אחרי שנתיים שהאתר היה סגור בגלל המלחמה, בהחלט מגיע.
מה עשיתי בחרמון ביום חורפי עם שמש זורחת ואפס שלג? הגעתי להשקה של הספר "אתר החרמון – האתר של המדינה: 50 השנים הראשונות". אני אוהבת השקות, אנשים, סיפורים חדשים. הלו"ז שלי בתקופה האחרונה צפוף, אבל אחרי שנתיים של מלחמות, ובלי ביקור בחרמון, החלטתי שהפעם אני מטפסת על ההר.
עם חברה טובה, ומעיל שעטף אותי כמו שמיכת פוך, בכל זאת חרמון בגובה רב… נכנסנו לאתר.
בכניסה, ניגש אליי מכר והכיר לי איש נחמד בחליפה: "את מכירה את פרופסור סלמן זרקא?" השם צלצל מוכר. אה, נכון, הפרויקטור של הקורונה! מי בכלל זוכר את הקורונה? חשבתי לעצמי. אני זוכרת בעיקר את דובר צה"ל… ואז הוא הוסיף: "מנהל המרכז הרפואי 'זיו' בצפת". פה כבר הופתעתי. הרבה זמן רציתי לפגוש מישהו מהנהלת בית החולים, לשמוע מה יש להם להגיד אחרי סיפור הפרידה שלנו מאבא שלי שם. פתאום לראות אותו ככה על הדרך ולגלות מי עולה אתי לקרון הרכבל? הפרופסור בכבודו ובעצמו.
ל-50 השנים הבאות
במהלך הנסיעה הקצרה, הוא סיפר קצת על עצמו. מסתבר שהיה שנים בשירות צבאי, מפקד ורופא בכיר בפיקוד צפון והקים ב-2013 בית חולים שדה ליד הגבול עם סוריה. אני על עצמי לא סיפרתי, אבל שיתפתי אותו בתחושותיי הקשות לגבי בית החולים שלו. הוא הקשיב, באמת הקשיב. דיבר על מהלכים חדשים ביחסי אנוש, על רצון לשנות. משהו בלב שלי נרגע באותן דקות. הרגשתי כנות ורצון טוב.
בפסגת ההר, נכנסנו לאולם מלא עיתונאים, תיירנים, אנשי נווה אטי"ב, בעלי תפקידים ואורחים לא מוכרים וכמובן צוות האתר. מנהלת השיווק והדוברת, מיקי ענבר, הנחתה. אז הגיע הרגע שנשיא המדינה עלה לבמה. כמו תמיד, ממלכתי. נראה לי שהוא הופתע מכמות העיתונאים, כי הוא דיבר על החנינה של ראש הממשלה שלא הייתה קשורה לאירוע… אני חיכיתי לשמוע משהו על תמיכה בצפון, בתיירות, באנשים, אבל לא שמעתי. לא עשיתי מזה עניין. באתי ליהנות.
במהלך הטקס, היה רגע מרגש במיוחד: עובד האתר, איברהים איברהים, שאיבד את בנו באסון במג'דל שמס, העניק לנשיא ולפרופ' זרקא כדורגל הנצחה עם תמונות הילדים שנספו. מחווה של כאב ואהבה, של צפון שיודע להתחזק ביחד. מנכ"ל האתר, רפאל נווה, העניק לנשיא ולפרופ' זרקא את ספר היובל, עם הקדשה אישית. בדרך לרכבל חזרה, פגשתי שוב את הפרופסור ושוב נכנסנו לאותו קרון רכבל. אין מפגשים סתם, חשבתי לעצמי…
סיפרתי לו שהבת שלי לומדת רפואה. הוא חייך ואמר שישמח לקבל אותה ל"זיו", כשתסיים. הלוואי שתחזור לצפון. ארוחת הצוהריים הייתה דרוזית, חגיגה של טעמים: עלי גפן, מלפוף, פריקה, פלאפל והכול כשר. ישבתי ממש קרוב לנשיא, מה שלא קורה לי בכל יום, אבל לא הצלחתי להצטלם תמונה טובה אתו, מזכרת להעלות לפייסבוק… לידנו, ישבו גם המו"לים הגליליים של הספר, עוד מפגש מפתיע ומעניין וככה הסתיים לו האירוע – 50 שנים לחרמון, מקום שכל כך שלנו. לעוד חמישים שנות שלג, שמש, תיירות טובה ומפגשים מחממי לב.
