המלאכים בכתום הם משפחת יחידת חילוץ גולן. שלושה וארבעה חילוצים בעונת התיירות בגליל ובגולן. אין דבר כזה "אי אפשר", תודה ששאלתם
יש משפחה אחת ברמת הגולן, שאחיה מפוזרים ביישובים רבים. אפשר לזהות אותם לפי החולצות הכתומות ולפי הצפצוף שנשמע מדי פעם בטלפון וגורם להם לשמוט הכול, להיכנס לאוטו ולנסוע מהר לאן שצריך. משפחת יחידת חילוץ גולן.
מור שמר כתבה סיפור מיוחד שקרה באמת.
יום שישי בבוקר, 29.5, התחיל בחגיגת שבועות בקיבוץ – משפחה לבושה בלבן יוצאת לחגיגה. מיד לאחר תהלוכת הטרקטורים המסורתית, ורגע לפני תחרות הגליצ'ים ושולחן עוגות הגבינה, רעם הטלפון בכיס המחלץ הפרטי שלנו. צליל קבוע, הודעה קצרה, המילה "חילוץ" בתוספת מיקום והמון פעולות נלוות.
חולצת החג הלבנה הוחלפה בכתומה הזוהרת, תיק חילוץ, קסדה, מכשיר קשר טעון, צ'קלקה על האוטו, עיניים נוצצות, נשיקה חפוזה (ממש חפוזה, אין זמן, האדרנלין כבר פועם) ו"יאללה ביי, יצאתי".
ואנחנו? אנחנו נשארנו מאחור, עם אדי האדרנלין של המחלץ האנרגטי שלנו. הלב, ביכולת גמישות מפתיעה, התרחב בכל פעם מהמסירוּת שלו, ואולי גם מהמהירות המסחררת בה יצא לדרך. והילדים? לפעמים, נדמה לי שבכל פעם שאבא שלהם יוצא לחילוץ, הם גובהים בחצי סנטימטר ולו רק מהגאווה.
כעבור שעה קלה, מרגע שיצא, הגיע טלפון: "סיימנו, אני כבר יוצא חזרה מנחל שניר. נשארה עוגת גבינה בשבילי?"
בשמחה, אני מבשרת לילדים "אבא כבר בא". אבל חלפה שעה נוספת והוא לא הגיע. אחר כך, יספר לי שבדרך הביתה, קיבלו הודעה על חילוץ נוסף בקרבת מקום (בבניאס) ומיד יצאו בדהרה לשם. מדובר בחילוץ מאתגר, אבל הם, בעבודת צוות ומקצועיות שלא רואים בכל יום, צולחים גם את זה. המחולץ מפונה במסע אלונקות לאמבולנס ומשם, במסוק לבית החולים. בעודם עורכים "סיכום חילוץ" (נוהל חובה) הגיע צלצול נוסף, שלישי לאותו היום, חילוץ נוסף בנחל שניר…
לאחר שלושה חילוצים ברצף, הוא חוזר הביתה בשעת צוהריים מאוחרת, והילדים קפצו על צווארו. "עייף?", שאלתי.
"מאוד", הוא ענה בחיוך, "אבל יכול להיות שיהיו עוד היום". בכל זאת, חצי מדינת ישראל נופשת בגליל היפה שלנו ממש ברגעים אלו.
פשוט כך
כבר 14 שנה, אנחנו נשואים ליחידת חילוץ גולן, לכן זה לא פלא שהצבע האהוב על הילדים הוא כתום ומכשיר קשר הוא אחת המתנות הקבועות שהם מבקשים בימי הולדת. הבכור, שהיום בן 10, כשרק התחיל לדבר, אמר "שוסטר" (חבר יקר מפיקוד היחידה), לפני שאמר את שם הגננת שלו. ימי שבת וחג, בהם אבא יוצא לתפקיד, נראים להם שגרתיים. לא תמיד זה קל, לא תמיד זה נחמד, אבל זה פשוט כך.
בסיום החג, ישבנו ביחד במרפסת, משפחה בלבן וכתום. עוגת הגבינה כבר נגמרה מזמן.
"אבא ספר לנו מה קרה בכל חילוץ," הם ביקשו והקשיבו בהערצה לסיפורים.
ברגעים אלו, אני מבינה שבזכות הכתום וההתנדבות, החיים שלנו מקבלים ערך מוסף, בו הוויתורים המשפחתיים והאישיים חיים להם יחד, בהשלמה ושלום.
בכל מקרה, אם חלילה נקלעתם לצרה, חייגו 100 והמלאכים בכתום יבואו לחלץ.
