למלחמת לבנון השניה היו הישגים גדולים. היו בה מחדלים רבים. המחדל הגדול ביותר הוא זה שהתחיל ביום שאחרי
עשרים שנה מלאו למלחמת לבנון השנייה. בתיוג הטיפשי בין "מלחמות ברירה" שהן בלתי לגיטימיות, כביכול, ל"מלחמות אין ברירה", נהוג לתייג את מלחמת לבנון השנייה כ"מלחמת ברירה". זה מוזר, כי המלחמה הזאת נפתחה בתוקפנות מובהקת של האויב.
ב-12 ביולי, תקף חיזבאללה סיור של צה"ל בחסות מתקפה ארטילרית מאסיבית, לאורך כל הגבול, מראש הנקרה עד החרמון. בתקיפת הסיור, נהרגו חמישה לוחמי צה"ל וגופות שניים מהם, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, נחטפו.
נכון. ישראל יכולה הייתה להבליג, להכיל, או להגיב באיזו תגובה נקודתית כדי לצאת ידי חובה ולא לצאת במתקפה עוצמתית על חיזבאללה. בכל זאת, גם לשיטתם של דקלמני סיסמת "מלחמת ברירה", ברור שמי שפתח באש ויזם את המלחמה היה חיזבאללה. נכון, חיזבאללה בנה על "הכלה" ישראלית, כמו זו שאחרי הריגתם של שלושת לוחמי צה"ל – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד וחטיפת גופותיהם, בהר דב, שש שנים קודם לכן, זמן קצר לאחר הנסיגה הישראלית מלבנון.
נסראללה עצמו הודה, שאילו ידע מה תהיה תגובת ישראל, לא היה מבצע את הפיגוע. ממשלת ישראל, וראש הממשלה אולמרט, ראויים לשבח על תגובתם הנחרצת והחזקה ובעיקר על ההתקפה המאסיבית על רובע דאחיה בביירות, מרכז הפיקוד והשליטה של חיזבאללה.
שעתו הגדולה
לא אחת הבעתי את דעתי השלילית מאוד על אולמרט. קודם כול, בשל שחיתותו הפלילית, שעל חלקה הורשע וישב בכלא. שנית, בשל הצעתו המופקרת, יותר מכל הצעה לפניה או אחריה, לפלשתינאים, למדינה פלשתינאית כמעט בקווי 4.6.67 ובירתה ירושלים, ואף מימוש חלקי של דרישת "זכות" השיבה, שלמזלנו נדחתה בידי אבו מאזן בבוז, כיוון שלא כללה כניעה מלאה לדרישת ה"שיבה". אחרי השבעה באוקטובר, אנו יכולים רק לשער לעצמנו לאיזה אסון הייתה מובילה התוכנית אילו התממשה, חלילה.
אך אי אפשר לקחת מאולמרט שני הישגים גדולים. האחד, החשוב מכולם, הוא השמדת הכור הגרעיני הסורי, בהתאם לדוקטרינת בגין, מאז השמדת הכור העיראקי. רק נחשוב איפה היינו היום אילו דבקנו בדוקטרינה והשמדנו את תוכנית הגרעין האיראנית, כשהייתה בחיתוליה. השני, הוא החלטתו הנועזת להשיב מלחמה שערה נגד חיזבאללה, בתגובה לחטיפה ולמתקפה הארטילרית.
אין לך אדם שאין לו שעה וזו הייתה שעתו הגדולה של אולמרט. אילו שרון היה ראש הממשלה, הוא לא היה מחליט כך, כי הוא היה שרוי בטראומת לבנון, עקב הביקורת עליו על מלחמת שלום הגליל והדחתו מתפקיד שר הביטחון, בעקבות הטבח בסברה ושתילה.
ברק לא היה מחליט כך, כיוון שיציאה למלחמה הייתה הודאה בכישלון הנסיגה שלו מלבנון, שנחשבת, לדעתי בטעות, כהישגו היחיד בקדנציה הכושלת שלו כראש הממשלה. נתניהו לא היה מחליט כך, כי החלטה כזו מנוגדת לאופיו הדחייני, הקושי שלו לקבל החלטות קשות והתמכרותו לשקט.
אהוד אולמרט גילה נחישות, אומץ ומנהיגות בהחלטתו על פתיחת המלחמה. הוא שינה את אופי הפעולה של ממשלות ישראל בשש השנים מאז הנסיגה, שהבליגו על תוקפנות חיזבאללה ואִפשרו את התעצמותה המפלצתית. הוא החליט שלא להיכנע עוד לסחטנות החטיפות. הוא החליט להילחם בטרור, מתוך ידיעה שלמלחמה יהיה מחיר כבד של ספיגת מתקפות טילים קשות על העורף הישראלי. הוא היטיב להגדיר את לבנון כמדינה ריבונית, שממנה אנו תובעים את האחריות ולא לאפשר לה להסתתר מאחורי החיזבאללה.
אולמרט הבהיר באופן חד משמעי שישראל לא תתפשר על פחות ממימוש החלטת מועה"ב 1559, כלומר פירוק החיזבאללה מנשקו. הוא הבהיר שלא יאפשר עוד לחיזבאללה להסתתר מאחורי אזרחים וצה"ל יפגע בחיזבאללה גם במחיר פגיעה באזרחים. הוא הפתיע את החיזבאללה בתגובה קשה ביותר – מתקפה אדירה של חיל האוויר שהכתה קשות בחיזבאללה ופגעה באופן משמעותי בכוחו.
כל העם הלך אחריו בהתלהבות. הוא ביטא את תחושות הלב של הציבור הישראלי כולו כאשר הצהיר: "עד כאן!". הוא זכה לתמיכה של למעלה מ-90% בסקרים. הציבור היה מוכן לשלם מחיר כבד, בדרך לניצחון. העורף הפגין עמידה איתנה, במשך חודש קשה מאוד. אחוז הגיוס למילואים עלה בהרבה על 100%. מעולם לא קיבל מנהיג בישראל אשראי כה גדול; גדול ובלתי מוגבל בזמן.
דחה ודחה
…ומעולם לא בזבז ראש ממשלה במהירות כזאת ובצורה כה מבישה את האשראי שקיבל. הוא החליט על מלחמה, אולם פחד ממשמעות החלטתו. הוא פחד לאשר לצה"ל להילחם ובמלחמה, אי אפשר לנצח בלי להילחם. אי אפשר להילחם בלי לשלם מחיר כואב ומי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח.
תחילה הוא הלך שבי אחרי הקונספציה החלומית אודות ניצחון אינסטנט במלחמה אווירית, ללא פעולה קרקעית. משהסתבר, אחרי ימים ספורים, שזה בלתי אפשרי, הוא עשה כל טעות אפשרית. הוא דחה ודחה את הפעילות הקרקעית ואנו ספגנו עוד ועוד קטיושות.
כשכבר הסכים לפעילות קרקעית, הכניס כוחות זעירים לשניים-שלושה כפרים ובזבז עוד ימים בהם המשכנו לספוג. כשנפלו שמונה חיילים ישראלים בבינת ג'בייל, הוא נבהל ועצר גם את הפעילות הזאת. הוא היסס במשך שבועות עד שהחליט על גיוס המילואים, שהיה צורך לגייסם ביום הראשון.
אחרי גיוס המילואים, הוא דחה ודחה ודחה ודחה את הפעלתם, שחק את הכוחות והוריד את המורל שלהם. לאחר אירוע כפר קנא, הוא נבהל ועצר את המתקפה האווירית ליומיים. כאשר סוף סוף הבין שאין מנוס מפעולה צבאית משמעותית, וקיבל גיבוי לכך בהחלטת הקבינט, הוא דחה אותה ב-48 שעות, החלטה תמוהה ובלתי ניתנת להסבר.
שעה שהתהליך המדיני היה בעיצומו, במקום לזרז את הפעולה ולקבוע עובדות שתחזקנה את עמדת ישראל בתהליך, הוא המתין עד שמועה"ב קיבלה החלטות שמשמעותן כניעה של ישראל וניצחון לחיזבאללה. להחלטה הזאת היה על ישראל להשיב בשתי מילים: לא, תודה. אולמרט קיבל את החלטת מועה"ב ורק אז נתן סוף סוף את הפקודה לצאת למבצע, כאשר הקִרבה להפסקת אש וההחלטה עליה לא אפשרו את מיצויה ועוררו בציבור ספקות באשר להיגיון שבה ובמחירה הכבד.
1701 – מחדל חמור
מלחמת לבנון השנייה זכורה בעיקר כמחדל. אכן, היו בניהולה מחדלים חמורים, הן בדרג המדיני, הן בדרג הצבאי הבכיר, הן בדרגי השטח והן בניהול העורף. ועדת וינוגרד הצביעה עליהם. אבל עצם המלחמה היה חשוב. היו בה הישגים רבים והמכה שחטף חיזבאללה הייתה קשה מאוד. על אף כל המחדלים, ההצלחות וההישגים במלחמה היו רבים מהכשלים והמחדלים.
המלחמה הסתיימה בהפסקת אש על פי החלטת מועצת הביטחון 1701. היה זה הסכם גרוע, שחייב את ישראל לסגת לגבול הבין-לאומי, בלי שחיזבאללה התפרק מנשקו, בלי שנסראללה נפגע ואפילו בלי החזרת החללים החטופים (שאז עוד לא היה ידוע בוודאות שהם אכן נהרגו). ההסכם, היה מחדל חמור מכל מחדלי המלחמה.
היום שאחרי ההסכם
אולם המחדל הגדול ביותר החל ביום שאחרי ההסכם ונמשך 17 שנים, עד השמונה באוקטובר 2023. המחדל של הרתיעה, ההבלגה וההכלה של הפרות ההסכם, ירידת חיזבאללה לדרום לבנון, בלי שצבא לבנון ויוניפי"ל מפריעים לו בכך והתבססותו המאיימת שם, ההתעצמות המטורפת של חיזבאללה בטילים, ברקטות ובכוח רדואן, שנועד לכבוש את הגליל.
במשך שנים, התהדרנו בשקט שזכינו לו בלבנון בעקבות המלחמה ואכן, נהנינו מהשקט. אלא שבחסות השקט נבנתה על גבולנו מפלצת טרור אימתנית, חזקה לאין ערוך יותר מחמאס, עם מוכנות שיא לצאת למתקפת פתע בגליל, שאילו בוצעה, טבח השבעה באוקטובר בנגב המערבי היה משחק ילדים לעומתה. בהמשך, כאשר חיזבאללה רכש ביטחון עצמי, הוא הפר את השקט וישראל המורתעת הבליגה גם על הפיגועים ואפילו על ההתנקשות בריבונותה בהקמת מאחז חיזבאללה בתוך שטחה הריבוני.
זהו המחדל הגדול של מלחמת לבנון השנייה. המחדל שהחל יום אחרי שהסתיימה. המחדל הביא אותנו אל סף אסון נורא של כיבוש הגליל וטבח של אלפים רבים מתושביו.
המבחן שלנו בלבנון היום, הוא אם נחזור על המחדל הזה, או שהפקנו את הלקח וננהג אחרת.
