יום הכיפורים מזמן אותנו להכרה כואבת: אולי הסיבה שאנחנו נתפסים שוב ושוב לא מוכנים היא שאנחנו פשוט לא רואים את האחר. מחשבות לערב יום כיפור על שוויון, הבנה ותשובה אמיתית
"איך אתה רואה את השכן שלך?" – השאלה הזו מרחפת מעלינו בכל יום כיפור, אבל השנה היא צורבת במיוחד. בין אם מדובר בשכן לבניין, בעמית לעבודה, או בשכנינו הלאומיים – השאלה זהה: האם אנחנו רואים את האחר כפי שהוא, או כפי שהיינו רוצים שיהיה? האם אנו מכירים בו כאדם שווה ערך, או שמא אנו מביטים בו מלמעלה? יום הכיפורים מזמן אותנו להכרה כואבת: אולי הסיבה שאנחנו נתפסים שוב ושוב לא מוכנים היא שאנחנו פשוט לא רואים את האחר.
המלמד שלא הקשיב לתלמיד
מסופר על רבי יעקב מליסא, בעל "נתיבות המשפט", שפנה אליו איכר פשוט וביקש עצה בסכסוך גבולות עם שכנו הגוי. הרב, בחוכמתו, ייעץ לו על בסיס דיני שכנות וחשיבות השלום. כעבור זמן חזר האיכר, פצוע ומוכה.
"רבי", אמר בכאב, "ניסיתי לדבר אתו על צדק ושלום, אך הוא אינו מעוניין בצדק שלנו. בעיניו, כל ויכוח על גבול הוא המשך של סכסוך עתיק יומין על עצם נוכחותנו כאן".
הרב שתק ארוכות ולמחרת אמר לקהילתו: "למדתי לקח גדול. נתתי עצה על בסיס מה שאני מכיר מהתלמוד, אך לא שאלתי מה השכן באמת חושב ומרגיש. חשבתי שכל אדם רוצה צדק ולא הבנתי שלכל אחד הגדרה משלו למילה. זו לא חכמה – זו יוהרה. התורה מצווה 'ואהבת לרעך כמוך', אבל קודם צריך לדעת מי הוא הָרֵעַ".
חטא הראייה מלמעלה
הטעות של הרב היא הטעות של כולנו. אנו מניחים שאנו יודעים מה "נכון" ו"הגיוני" עבור כולם. על השכן הרועש נאמר: "אם רק נסביר לו בנימוס, הוא יפסיק". על העמית שמתנגד לנו נחשוב: "הוא פשוט לא רואה את התמונה הגדולה".
כך אנו נוהגים גם עם שכנינו הלאומיים: "אם רק נראה להם את היתרונות הכלכליים של השלום, הם יבינו". אבל מה אם השכן פשוט לא מתחשב? מה אם לעמית יש סדר עדיפויות אחר? ומה אם שכנינו מבינים היטב מה אנו מציעים – והם פשוט לא רוצים את זה?
החטא המרכזי שלנו, כיחידים וכאומה, הוא שאנו מביטים על האחר "מלמעלה למטה". לא מרוע, אלא מתחושת עליונות שקטה – שאנחנו "יודעים יותר", "מבינים יותר", "מתקדמים יותר". כשהאויב אומר לנו במפורש שהוא רוצה להשמיד אותנו, אנו פוטרים זאת כ"רטוריקה פרימיטיבית". אך מה אם זוהי בדיוק המציאות כפי שהוא רואה אותה?
הציווי "ואהבת לרעך כמוך" אינו "ואהבת לרעך כשהוא יהיה כמוך", אלא כפי שהוא עכשיו, עם עולם הערכים, סדר העדיפויות והבנת המציאות שלו.
השוויון המחייב של יום כיפור
ביום כיפור, כולם שווים לפני ה'. עשירים ועניים, חכמים ופשוטים. זוהי הכרה מתישה ומחייבת: מתישה, כי היא דורשת מאתנו לוותר על תחושת העליונות הנוחה; ומחייבת, כי היא תובעת מאתנו לראות בכל אדם – גם במי שמאיים עלינו – בן אנוש שווה לנו.
זה לא אומר להסכים אתו, או לוותר על האינטרסים שלנו. זה אומר לראות אותו כפי שהוא באמת. עשרות שנים אחרי שהחזרנו את סיני למצרים תמורת שלום, חשבנו שהם יבינו שנדיבות "משתלמת" יותר מעימות. אך ההנחה שהם חושבים כמונו היא שהובילה אותנו לטעויות. לכבד את ההיסטוריה, התרבות והאינטרסים השונים שלהם – זו לא פחדנות, זו ראייה מפוכחת.
התשובה כהכרה בגבולות הידע
התשובה האמיתית מתחילה ביכולת לומר בכנות: "לא יודע". אנו יכולים להיות גאונים בטכנולוגיה, מבריקים בכלכלה ומצוינים בניהול מלחמה – ועדיין לא להבין דבר על המוטיבציות של אדם אחר. ידע על האחר אינו מגיע רק מדוחות מודיעין, אלא מהקשבה צנועה ומהכרה שעולמו מורכב בדיוק כמו שלנו.
יש הבדל תהומי בין פחד לבין ערנות מכבדת. פחד אומר: "הם מסוכנים כי הם שונים". ערנות מכבדת אומרת: "הם מסוכנים כי יש להם מטרות ויכולות משלהם". כשאנו מכבדים את תבונת האחר, גם אם הוא אויב, אנו מצוידים טוב יותר להתמודד אתו.
איפכא מסתברא – החובה לחשוב הפוך
בעולם התלמודי, קיים עיקרון מבריק בשם "איפכא מסתברא" – "ההפך הוא הנכון". זוהי שיטה שמאלצת אותנו לבחון כל הנחת יסוד ולשאול: "ומה אם האמת היא בדיוק הפוכה ממה שנדמה לי?". זהו כלי נגד שאננות ויהירות אינטלקטואלית.
בדיוק את העיקרון הזה מיישמות יחידות העילית בצה"ל, כמו "הצוות האדום" בחיל האוויר. תפקידם הוא לחשוב כמו האויב, לפעול כמוהו ולתקוף את נקודות התורפה של התוכניות שלנו. הם לא עושים זאת מתוך זלזול, אלא מתוך כבוד עמוק ליכולותיו של הצד השני. הם מאלצים אותנו לצאת מאזור הנוחות של "ההיגיון שלנו" ולהתמודד עם היגיון אחר, זר ועוין. התרגיל הזה אינו מותרות, הוא חיוני להישרדות. עלינו לאמץ חשיבה כזו גם ברמה הלאומית: להפסיק להניח שאנו יודעים מה האחר רוצה, ולהתחיל לשאול ברצינות כיצד הוא חושב, גם אם המסקנות קשות.
"הן עם לבדד ישכון" – והכבוד שבדבר
מילותיו של בלעם, "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", הפכו לברכה, כי הן מתארות מציאות שניתן לחיות אתה בכבוד. אין פירושן בידוד, אלא הבנה עמוקה של ייחודיותנו ושל האתגרים שלנו. זהו עם שאינו מנסה לכפות את ערכיו על אחרים ואינו מצפה שאחרים יאמצו אותם.
הכפרה האמיתית על כישלונות העבר, ממלחמת יום הכיפורים ועד השבעה באוקטובר, לא תגיע רק מתיקונים טכנולוגיים, או משינויי דוקטרינה. היא תצמח מהחלטה עמוקה לראות את האחרים כפי שהם: לא כפרויקט לחינוך, אלא כמציאות שיש להכיר, לכבד ולהיערך אליה.
בסוף יום כיפור, נשמע תקיעת שופר גדולה. זהו קול של שחרור – מהאשליות, מהציפיות המטעות ומהצורך לשנות אחרים כדי להרגיש בטוחים. השופר קורא לנו לשנות את הדרך שבה אנו רואים אותם. מתוך הכבוד הזה ולא מתוך פחד או זלזול, יכול לצמוח דיאלוג אמתי שמטרתו להכיר. מהיכרות כזו יכול לצמוח שלום של מציאות.
כשנפסיק לנסות לחנך את האחרים להיות כמונו, ונתחיל ללמוד מהם כיצד להיות שכנים טובים – אז נגלה שהברכה של "עם לבדד ישכון" היא הדרך הבריאה ביותר לחיות בעולם הזה.
גמר חתימה טובה לעם שלומד לראות.
