על מלחמות חובה ומלחמות רשות בפרשת "כי תצא". שנת הלימודים התחילה ורבים מהמורים חזרו ללמד אחרי שירות מילואים ארוך. הם מחליפים נשק בספר, אך ממשיכים להילחם במלחמה החשובה ביותר של עם ישראל – מלחמת הקיום הרוחני והערכי שלו
השבוע, כאשר מיליוני ילדים חוזרים לספסלי הלימודים, רבים ממוריהם ומורותיהם חוזרים גם הם, אבל מחזית אחרת. הם חוזרים מחודשים ארוכים של שירות מילואים, מורידים את המדים ועולים על "מדי אזרח", אך נדמה שהמשימה לא באמת השתנתה. יש במחזה הזה משהו סמלי ומרגש: אותם אנשים שהגנו עלינו בגופם בחזיתות הלחימה, עוברים כעת לחזות את פניו של דור העתיד, לחזית החינוך. הם מחליפים נשק בספר, אך ממשיכים להילחם במלחמה החשובה ביותר של עם ישראל – מלחמת הקיום הרוחני והערכי שלו.
פרשת "כי תצא" פותחת בפסוק המפורסם: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ". הפסוק הזה אינו רק פתיחה טכנית לדיני מלחמה; הוא שער לדיון עמוק על סוגי המלחמות שאנו מנהלים כחברה ועל הדרכים המגוונות שבהן כל אחד ואחת יכולים לתרום למאמץ הלאומי.
שתי חזיתות, שני סוגי מלחמה
התורה מבחינה בין שני סוגים של מלחמה וההבחנה הזו היא המפתח להבנת תפקידנו בעולם. מחד, ישנן "מלחמות רשות" – מלחמות שמטרתן הרחבת גבולות, או השגת יעדים אסטרטגיים. במלחמות אלו, התורה מפרטת שורה של פטורים ייחודיים: מי שבנה בית ולא חנכו, מי שנטע כרם ולא חיללו, מי שארס אישה ולא לקחה ואף חתן בשנתו הראשונה.
הגמרא, במסכת סוטה, מבהירה שהפטורים הללו נועדו לאפשר לאנשים להשלים משימות חיים חיוניות. הם אינם "בריחה" מהחזית, אלא הכרה בכך שלחברה יש חזיתות נוספות: חזית בניין הארץ, חזית פיתוח הכלכלה וחזית הקמת המשפחה. כפי שכתב הרב קוק ב"עין איה": "לא כל אדם נברא לאותה מלאכה. יש מי שתפקידו בחרב, יש מי שתפקידו במחרשה ויש מי שתפקידו בספר". במלחמת הרשות, החברה מכירה בכך שכדי לנצח, היא זקוקה ללוחמים בכל החזיתות הללו. התרומה היא העיקר, לא הכלי שבו היא נעשית.
מלחמת החובה הנצחית: "לֹא תִּשְׁכָּח"
אך כדי שלא נטעה לחשוב שכל מלחמה היא עניין של בחירה אישית, מסיימת פרשתנו במצווה חדה ומוחלטת, שאין ממנה פטור: מלחמת עמלק. "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק… אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".
זוהי "מלחמת מצווה", מלחמת חובה קיומית. עמלק אינו אויב טריטוריאלי; הוא מייצג את הרוע המוחלט, את הציניות שמבקשת לקרר את האמונה ("אשר קרך"), ואת הרשעוּת התוקפת את החלשים ("ויזנב בך כל הנחשלים"). מול איום כזה, אין פטורים. חז"ל קובעים שבמלחמת מצווה "הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". כאן אין חזיתות שונות; ישנה חזית אחת והאומה כולה מתייצבת, כאיש אחד.
"רך הלבב" – הגיבור של החזית האחרת
התורה מלמדת אותנו לאזן בין שני הקצוות הללו. רוב חיינו אינם מלחמת עולם מול עמלק, אלא בנייה מתמדת של החברה. דווקא כאן, חוזרת הרגישות של התורה לאופיו של האדם. לצד הפטורים ה"מעשיים", מופיע פטור נוסף: "מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ". רש"י מפרש שהכוונה למי שירא מעוונותיו, או פשוטו כמשמעו – מי שלבו הרך אינו עומד במראות הקרב.
במבט ראשון, זהו פטור תמוה. אך במבט עמוק, זוהי קריאה של התורה לשמור על הנכסים האנושיים היקרים ביותר שלנו. ישנם אנשים שרגישותם והאמפתיה שלהם הן המתנה הגדולה ביותר שהם יכולים להעניק לחברה. לשלוח אותם לקרב פיזי עלול להרוס את נפשם ובכך לאבד את תרומתם הייחודית. אותם אנשים "רכי לבב" הם גיבורים בחזיתות אחרות: החינוך, הדורש סבלנות ורגישות אין-סופית; הרפואה, הדורשת חמלה; והעבודה הסוציאלית, הדורשת יכולת להכיל כאב אנושי. החברה החכמה אינה שולחת את המנתח המוכשר ביותר לקרב יריות, אלא שומרת אותו לחדר הניתוח, שם תרומתו מצילת חיים.
כולנו חיילים, כל אחד בדרכו
פרשת "כי תצא" מלמדת אותנו שהחברה הישראלית היא צבא אחד גדול, הנלחם בכמה חזיתות בו-זמנית. ישנה חזית הביטחון הפיזי, מלחמת המצווה שכולנו שותפים לה בעת צרה. אך לצדה, וביתר שאת בשגרה, קיימות חזית החינוך, חזית הכלכלה והרווחה, חזית הרוח והמוסר.
השאלה הנכונה אינה "למה אני לא תורם כמו השכן?", אלא "היכן התרומה שלי היא המשמעותית ביותר?". המורה שחוזר מהמילואים ומלמד ילדים לקרוא ולכתוב – ממשיך להילחם. הרופאה המטפלת בפצועים – נלחמת. ההורה שמעודד את ילדיו להמשיך לחלום על עתיד טוב יותר למרות הקשיים – נלחם. התלמיד שלומד מתוך הבנה שידע הוא כוח – גם הוא לוחם.
כאשר אנו רואים השבוע את המורים חוזרים לכיתות, אנו רואים את הגשמת הציווי של פרשתנו. אנו מבינים שיש זמנים שבהם כולם נקראים לדגל אחד, אך ברוב הזמן, חוסנה של אומה נמדד ביכולתה להפעיל את כל חייליה, בכל החזיתות, כל אחד על פי כישרונו וייעודו. זהו המסר הנצחי של "כי תצא למלחמה": כולנו יוצאים למלחמה. כל אחד למלחמה שלו, כל אחד בדרך שלו, אך כולנו יחד, למען אותה מטרה קדושה.
