מתי אנחנו חושבים כך? כשהיא נלקחת מאתנו. תוך כדי השגרה, אנחנו דווקא יודעים לקטר בכיף על הבוסים בעבודה, על העייפות, על כל האירועים והריצות
הקטנה שלנו, בת ה-10 וחצי, רוצה לחזור לבית הספר. זה לא שהיא מתגעגעת ללמוד, היא מבהירה לנו, ללמידה מרחוק היא לא מתחברת. לא בא לה לשבת בבית ולעשות דפי עבודה, או ללמוד מול הזום. אנחנו לא מלחיצים בעניין. היא עושה בקצב שלה ואני מעולם לא חלמתי להיות אימא של חינוך ביתי וגם לא נראה לי שסוף העולם יגיע בגלל החומר הלימודי שיחסר לה מהתקופה הזאת.
יותר מטרידה אותי העובדה שהילדה רוצה מסגרת. היא רוצה לקום בבוקר לשגרה, ללכת לבית הספר לפגוש חברות, גם ללמוד קצת, בדגש על הקצת. היא כל יום בודקת מה אומרים בחדשות, מתעניינת לגבי ההקלות והתאכזבה כששמעה שבסוף חוזרים רק ליום בשבוע.
בהתחלה, היה נחמד וכיף, החופש הזה שהיא קיבלה במתנה. מי לא אוהב חופש מבית הספר? לאט לאט, הסתבר לה שהחופש הזה הוא לא חופש רגיל. לא יוצאים מהבית לשום מקום, לא נפגשים עם חברים, לא מארחים, לא מתארחים. גם עם הנחמד הזה, ילדה בת 10 מבינה שאין כמו השגרה. השגרה היא ברכה. יש מטרה שלשמה קמים בבוקר, גם אם קשה לפעמים ומאתגר.
אצל בן ה-12 וחצי, המצב קצת שונה. החופשה הזאת עשתה לו טוב. הוא אוהב את השעות הרבות מול משחקי המחשב, האפשרות לקום מתי שמתחשק לו, בלי להגזים כמובן, אבל גם הוא, בשבוע האחרון, חיכה לשמוע את הבשורה שחוזרים חזרה לשגרה ולבית הספר. גם הוא לא התגעגע ללימודים, אלא לשגרת החיים ולמפגש עם החברים. פתאום, כשהתחיל להשתחרר הסגר, והוא חזר להיפגש עם חברים, הוא שם לב כמה התגעגע למפגשים החברתיים וכמה הם עושים לו טוב.
המכיניסט חזר השבוע למכינה. על אף ששמר על מסגרת זום של לימודים, אין כמו הלימודים במכינה עצמה. הוא חזר והדגיש וציפה לשוב אליה. היה לנו מאוד כיף בשהות המשותפת בבית בתקופה הזאת, אבל כולנו זקוקים לשגרה.
גם אנחנו כבר מטפסים על הקירות. תמיד נמצא מה לעשות בבית ולמלא את היום, אבל יש לנו צורך בשגרה שלנו. רק הבכורה, הפראמדיקית שלנו, הייתה חיונית ועבדה כרגיל בתקופה הזאת ולא הפסיקה להודות על זה שהיא חיונית
גם אנחנו כבר מטפסים על הקירות. תמיד נמצא מה לעשות בבית ולמלא את היום, אבל יש לנו צורך בשגרה שלנו. רק הבכורה, הפראמדיקית שלנו, הייתה חיונית ועבדה כרגיל בתקופה הזאת ולא הפסיקה להודות על זה שהיא חיונית.
הרבה פעמים אנחנו מתלוננים עליה, על השגרה, בלי לשים לב אולי. קובלים על המירוץ, על הבוסים בעבודה, על העייפות, על כל האירועים והריצות, הילדים טוענים שהם לא רוצים בית ספר ובשביל מה צריך אותו. אבל עכשיו ,כשאין לנו, פתאום יש געגוע לדברים הקבועים בחיים, שנראים מובנים מאליהם. אז לפעמים, אנחנו מקבלים תזכורת להודות עליה, על השגרה, על העשייה היום–יומית.
"לכו תתנדבו, ותצחקו הרבה"
בטקס הדלקת המשואות, ביום העצמאות, התרגשנו כולנו מרנייה, בת ה-92, שמתנדבת בבית חולים. בגילה, היא נוסעת בכמה אוטובוסים כדי להתנדב. ההתנדבות שלה, מעבר לתרומה לאחר, גם תרמה לעצמה, היא מרגישה נחוצה. שאלו אותה מה הסוד לאיך שהיא נראית ולכוחות שלה? היא אמרה: "לכו תתנדבו, ותצחקו הרבה". תחושת העשייה והנתינה מפיחה בה חיים ושמחת החיים מאריכה אותם.
גם ל"ג בעומר השנה היה שונה, כמו פסח, יום הזיכרון ויום העצמאות. ראיתי את הילדים מאוכזבים שלא מדליקים מדורות, שלא חוגגים. בכל שנה, כבר בפסח הם מתחילים לאסוף קרשים למדורה והשנה, הם בקושי יצאו מהבית. אנחנו שומעים על ההתלבטויות לגבי החזרת הילדים לבית הספר. אין ספק שההחמרות והזהירות חשובים כדי לחסל את הקורונה, אבל אני מקווה ומתפללת שנחזור מהר לשגרה, לפני שיהיה קשה לרפא את הנפש הפצועה, זו שרוצה וצריכה את השגרה המבורכת, את העשייה, את המפגשים החברתיים והמשפחתיים, שלא לדבר על הפרנסה.
אם היינו צריכים לקבל איזה מסר בקורונה הזאת, אז אני הבנתי… גם הילדים שלי הבינו. אנחנו יכולים להסתפק במועט, טוב לנו יחד בבית, לא חסרים לנו קניונים וקניות ומסעדות, אבל כן חסרה לנו המסגרת של השגרה שלנו – המשפחה, החברים, העבודה. הלוואי שנהיה בריאים בגוף ובנפש ונחזור מהר לשגרה רגילה ומבורכת.
