כשהמכות מתחילות להכות במצרים, אומרים יועצי פרעה למלך: עוד לא הבנת שמצרים אבודה? הוא, כידוע, התעקש. כשההתבצרות בעמדות מאיימת על שלמות החברה
פרשת "בא" מציבה אותנו במוקד אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בסיפור יציאת מצרים. לא מדובר רק בתיאור היסטורי של מאבק בין עם משועבד למלכות רודנית, אלא באירוע המכיל עומק פסיכולוגי, מוסרי ופוליטי, על אובדן הדרך שמתרחש כאשר המנהיגות אינה קשובה למציאות ולעם.
הפסוק המרכזי בסיפור זה הוא דברי עבדי פרעה למלכם: "הטרם תדע כי אבדה מצרים?" (שמות י', ז'). זוהי לא רק קריאה נואשת, אלא גם עדות לקרע פנימי במצרים – הקרע בין ההנהגה לעם, בין המציאות לבין ההתבצרות בעמדה שאיבדה כל היגיון.
הרמב"ן מסביר כי פרעה חשש שהכניעה לבני ישראל תיראה כהודאה בחולשה ובכך יאבד את מעמדו כשליט מוחלט. הוא נלחם לא רק נגד משה ואהרון, אלא גם מול המצפון הפנימי שלו והלחץ מצד חכמי מצרים, שהתריעו: "הטרם תדע כי אבדה מצרים?". עקשנותו של פרעה לא הייתה ביטוי לכוח, אלא לפחד עמוק – פחד משינוי, פחד מאובדן שליטה.
חז"ל, במדרש רבה (שמות רבה י"ג), מתארים את פרעה כשליט שדחה כל ניסיון של יועציו וסובביו להאיר את עיניו למציאות. "מי ה' אשר אשמע בקולו" – לא רק שהוא לא הקשיב, אלא גם דחה את עצם הלגיטימיות של הדיאלוג.
המתח בפרשת "בא" אינו רק בין פרעה לבין משה, אלא גם בין פרעה לבין עמו. עבדי פרעה, שהזהירו אותו, מייצגים את הקול הציבורי שרואה את הסכנה, אך חסר את הכוח לשנות את המציאות, ללא שיתוף פעולה מצד המנהיגות.
נשמע מוכַּר?
כיום, במציאות הישראלית, אנו עדים לתהליכים חברתיים דומים: התבצרות בעמדות, נתק בין חלקי החברה ושחיקה של אמון הציבור במוסדות המנהיגות. אלו אינם תהליכים שמקורם בדמות כזו או אחרת, אלא ביטוי לשיח הולך ומקצין, שבו כל צד רואה רק את עמדתו ומתבצר בה.
כאשר מנהיגים או מוסדות אינם מקשיבים זה לזה, האמון הציבורי נשחק והתחושה היא של התפוררות חברתית – מצב מסוכן שמעמיד את כל השותפים בו בסכנה. ההתבצרות הזו, כפי שראינו אצל פרעה, מובילה את החברה למקומות שבהם המפסידים הם כולם.
על פי האדמו"ר מפיאסצנה, גדולתו של המנהיג אינה מתבטאת בכוחו לכפות את דעתו, אלא דווקא ביכולתו להיות "צינור" עבור העם. כאשר משה ואהרון עמדו בפני פרעה, הם לא עשו זאת מתוך גאווה, או רצון להתעמת, אלא מתוך שליחות אלוקית ואחריות עמוקה לעמם.
משה ואהרון חזרו שוב ושוב אל פרעה – לא מתוך חולשה, אלא מתוך אמונה שדיאלוג הוא הדרך לשינוי. לעומתם, פרעה בחר להתבצר ולהכתיב מציאות שאינה קיימת, בחירה שהובילה לאסון.
הגמרא, במסכת ברכות (כ"ז), מספרת על מחלוקת קשה בין רבן גמליאל לרבי יהושע בעניין קביעת ראש חודש. רבן גמליאל, מתוך תחושת סמכות, השפיל את רבי יהושע בפומבי. אך כאשר הבין שהעקשנות פוגעת בכלל ישראל, הוא נקט בצעד יוצא דופן: הוא הלך בעצמו אל רבי יהושע וביקש את סליחתו, בליווי קבוצת חכמי ישראל.
סיפור זה מלמד אותנו שאפילו גדולי ישראל הבינו שהקשבה ושיח חשובים משימור עמדות כוח. דווקא ההכרה בטעות היא שהפכה את רבן גמליאל למנהיג נערץ.
פרשת "בא" מלמדת אותנו שכשמנהיגים מתעלמים מהמציאות ומהאזהרות, התוצאה היא כואבת לכל הצדדים. הדרך קדימה אינה בעקשנות והתבצרות, אלא בהקשבה אמתית, בנכונות להיפגש באמצע הדרך וביכולת ללמוד מהעבר, כדי שלא נחזור על אותן טעויות.
מבחן האמון בין חלקי החברה ובין מוסדותיה אינו מבחן של כוח, אלא מבחן הקשבה. כאשר אנו מוכנים להקשיב גם לקולות המנוגדים, אנו לא רק נמנעים מקרע – אנו יוצרים בסיס לחברה יציבה ומשגשגת.
שבת שלום
