איך מתרגלים? יושבים בשקט, נושמים, מתבוננים. לומדים להקשיב מבלי לשפוט. שולחים מחשבות טובות לעצמנו ולאחרים – "הלוואי שאהיה שלמה", "הלוואי שיהיה טוב לאחרים"
כולנו חווינו תקופות לחוצות יותר בחיים. ימים שבהם נדמה שהכול קורה בבת אחת – ענייני ילדים, והסעות, עומס בעבודה, אי-הבנות במשפחה, מחלוקות בין חברים, או ביישוב. כולנו היינו שם – מותשים, כעוסים, מתוחים.
לפעמים, יום אחד של עצב הופך לשבוע, שבוע הופך לחודש, ובלי לשים לב – הרגשות שלנו מתחילים לנהל אותנו. אז עולות מחשבות כמו: "אני חייבת לעשות שינוי", "לעבור דירה", "לשנות עבודה", "לטוס רחוק, לברוח קצת". אבל אני יודעת היטב שגם אם נברח, הרגשות יחכו לנו שם. על שפת הים, או בבית המלון. כי לא הנוף משנה, אלא רק אנחנו צריכים להשתנות, בתודעה, במחשבה.
החופשה היא לפעמים פלסטר על פצע פתוח והכאב חוזר, כשאנחנו חוזרים הביתה. הבנתי שלא משנה כמה ננסה לשלוט במציאות, אם לא נלמד לשלוט בתגובות שלנו, במחשבות שלנו, בדרך שלנו לקבל את הדברים – החיים ימשיכו לנהל אותנו. זה בסדר לכעוס, להיעצב, להתאכזב, אבל הגדולה האמיתית היא לא לתת לרגשות האלה להפוך לענן קבוע מעלינו. להרגיש – כן. להישאר שם – פחות.
ללמוד לשחרר
השבוע, פגשתי מישהו שסיפר לי שבין כל עומסי היום-יום שלו, הוא מתרגל בודהיזם. המילה "מתרגל" סקרנה אותי. לא רק "מאמין", או "לומד", אלא מתרגל. בסוף הפגישה, מיד שאלתי את החברה הכי חכמה שלי – את הצ'ט, מה זה בעצם אומר: "לתרגל בודהיזם"?
היא סיפרה לי שהבודהיזם עוסק בשאלה אחת פשוטה ועמוקה: איך אפשר לסבול פחות ולחיות מתוך שלווה, קבלה וחמלה. לפי הבודהה, המקור לסבל הוא ההיאחזות: ברצונות, בציפיות, בזיכרונות, בדברים שאינם קבועים. התרגול – הוא ללמוד לשחרר.
להיות נוכחים. לאהוב את מה שיש.
"אז איך מתרגלים?", המשכתי לשאול אותה. יושבים בשקט, נושמים, מתבוננים. לומדים להקשיב מבלי לשפוט. שולחים מחשבות טובות לעצמנו ולאחרים – "הלוואי שאהיה שלמה", "הלוואי שיהיה טוב לאחרים".
עוצרים רגע באמצע היום – לאכול, ללכת, לשתות קפה בהקשבה מלאה. בלי טלפון. בלי למהר.
כשקראתי על זה, ממש אהבתי והתחברתי וכשלרגע התעמקתי, הבנתי שבעצם גם אני מתרגלת את אותם עקרונות, רק בשפה אחרת. אני מתרגלת ג'ודהיזם – תורת הרבי נחמן, שמזכירה לשמוח בכל מצב. הרב אשרוב שמדבר על ניקיון פנימי, לא רק של הגוף, גם של הלב והרבנית ימימה, שמזכירה להקשיב לעצמנו באהבה.
מודים בבוקר – זו מודעות,
מבקשים סליחה – זו קבלה,
מברכים – זו נוכחות,
ואוהבים – זו חמלה.
אני משתדלת לתרגל שחרור של מה שלא נחוץ, הודיה על מה שיש ונשימה אחת עמוקה שמזכירה כי החיים, כמו הנשימה, קורים עכשיו וצריך לחיות בטוב ולשחרר.
