שתי תפיסות עולם ביטחוניות ומדיניות, מנוגדות בתכלית: השבעה באוקטובר, פרי הבאושים של מדיניות ההתמכרות לשקט, הפייסנות, ההבלגה וה"הכלה"; מדיניות של שֵב ואל תעשה מול מבצע "עם כלביא", הגנה אקטיבית, מתקפת-נגד מקדימה, יוזמה, תעוזה, הפתעה, העברת המלחמה לשטח האויב. אדם אחד הוא האחראי לשני האירועים הללו, למפלה ולניצחון, ראש הממשלה בנימין נתניהו, איש השנה תשפ"ה, למרבה הצער
בשנתיים האחרונות, חוותה ישראל את התבוסה הקשה, הצורבת והכואבת ביותר בתולדותיה ואת אחד הגדולים בניצחונותיה, מיום הקמתה.
השבעה באוקטובר הוא לא רק תבוסה צבאית. מדובר בשבר ציוני שלא היה כדוגמתו. המדינה היהודית בארץ ישראל קיימת בראש ובראשונה כדי להבטיח שלא יהיו עוד פוגרומים ביהודים והנה, המדינה קרסה באותו יום מר ונמהר, בפוגרום שהיו מעטים כמותו בתולדות העם היהודי ובאסון הגדול ביותר של העם היהודי, מאז השואה.
מבצע "עם כלביא" הוא הניצחון הביטחוני הגדול ביותר של ישראל, מאז מלחמת ששת הימים ואחד הניצחונות הגדולים מקום המדינה. הוא הסיר מעל המדינה לפחות לשנים אחדות את האיום הגדול ביותר על קיומה.
לא מדובר בשני אירועים קוטביים שבמקרה נפלו בסמיכות זה לזה. הקוטביות הזאת נובעת משתי תפיסות עולם ביטחוניות ומדיניות מנוגדות בתכלית.
השבעה באוקטובר הוא פרי הבאושים של מדיניות ההתמכרות לשקט, הפייסנות, ההבלגה וה"הכלה"; מדיניות של שֵב ואל תעשה, של דחיינות, העיקר להרוויח עוד קצת שקט. מדיניות פחדנית שהמילה "הסלמה" הילכה עליה אימים. מדיניות שסולדת מיוזמה. השבעה באוקטובר הוא התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות ההתמכרות לשקט.
מבצע "עם כלביא" הוא פרי מדיניות של הגנה אקטיבית, של מתקפת-נגד מקדימה, של יוזמה, של תעוזה, של הפתעה, של העברת המלחמה לשטח האויב, של התקפיות, של נכונות לקחת סיכונים ולשלם מחיר בטווח הקצר, כדי להסיר איום גדול לאין ערוך בעתיד. אילו נקטנו במדיניות הזאת קודם לכן, השבעה באוקטובר לא היה מתרחש. לא יכול היה להתרחש.
אדם אחד הוא האחראי לשני האירועים הללו, למפלה ולניצחון, ראש הממשלה בנימין נתניהו, איש השנה תשפ"ה.
אחריותו המוחלטת
בשני המקרים, נתניהו הוא הראש ולכן הוא האחראי, להצלחה ולכישלון. אך בשני המקרים, אין מדובר באחריות מיניסטריאלית, עקיפה, כיוון שהאירוע "קרה" (זוכרים את הסלוגן – "תאונות אינן קורות, הן נגרמות"?) "במקרה" תחת המשמרת שלו. בשני המקרים הוא, אישית, עיצב את תפיסת הביטחון, קבע את המדיניות, בנה את האסטרטגיה וקיבל את ההחלטות. לכן, בשני המקרים אחריותו אישית, מוחלטת, במלוא מובן המילה. בשני המקרים, יש שותפים למחדל ולהישג – שרי הביטחון, הקבינט, הרמטכ"לים, ראשי השב"כ והמוסד, מפקדים בכירים בצה"ל. בשני המקרים, אחריותם חלקית והיא נובעת מכפיפותם לראש הממשלה. בשני המקרים, האחריות המלאה, המוחלטת, היא של נתניהו.
מי שאינו מסוגל להודות בכך שנתניהו הוא המצביא שהוליך אותנו לניצחון באיראן, אין תוקף מוסרי לטענתו שנתניהו הוא המנהיג הכושל שהמיט עלינו את אסון שבעה באוקטובר. מי שאינו מסוגל להודות שנתניהו הוא מר מחדל, האיש שב-15 שנות שלטונו דרדר את ישראל במורד עד ההתרסקות בשבעה באוקטובר, אין תוקף מוסרי לכתרי המצביאוּת שהוא קושר לנתניהו על הצלחות ישראל ובראשן באיראן.
האחריות של העומד בראש אינה ניתנת להפרדה.
עד ה-7.10 וממנו
מהי הסיבה לכך שהמדיניות של נתניהו כלפי איראן הייתה מנוגדת כל כך למדיניותו כלפי חמאס?
הניגוד הוא ממש לא בין חמאס לאיראן. מחדלו של נתניהו, מדיניות ההתמכרות לשקט, הייתה מדיניות כוללת כלפי כל האיומים. המחדל שלו כלפי חיזבאללה ולבנון גדול יותר מהמחדל שלו כלפי חמאס ועזה. האיום שהתממש היה מעזה. אילו התממש קודם מלבנון, התוצאה הייתה קשה הרבה יותר. שלא לדבר על מה שעלול היה לקרות אילו הוא התממש במקביל, בשתי החזיתות, או חלילה מכל חגורת האש שעטפה אותנו, כלומר שאפשרנו לה במחדלנו הנורא, או לדייק יותר, ראש ממשלה ישראל אפשר לה, לעטוף אותנו. המחדל הזה היה גם כלפי איראן. נתניהו ראוי לשבח על כך שבמשך שנים היטיב להעמיד את האיום האיראני במקום גבוה בסדר היום העולמי, אך הוא לא העלה על דעתו לעשות את המובן מאליו; לתקוף באיראן כדי להשמיד את תכנית הגרעין שלה.
הניגוד אינו בין מדיניותו של נתניהו כלפי חמאס וכלפי איראן, אלא בין מדיניותו לאורך כל שנות שלטונו עד השבעה באוקטובר ועוד כשנה לאחר מכן, לבין מדיניותו מקיץ 2024 ועד היום. הדוגמה הבולטת ביותר לשינוי הדרמטי במדיניותו היא לבנון.
מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בהסכם הפסקת האש, שעוגן בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701, שאסרה על חיזבאללה לרדת דרומה מנהר הליטני. נתניהו עלה לשלטון קצת יותר משנתיים לאחר חתימת ההסכם. בשנות שלטונו הארוכות, ישראל ידעה שהשטח שמדרום לליטני הפך למפלצת טרור רצחנית של חיזבאללה, שבו כל בית הוא מוצב ושבידי חיזבאללה מאות אלפי טילים ורקטות ובהם טילים מדויקים רבים.
אין דבר לגיטימי יותר מלהגיב על הפרת הסכם. אך נתניהו בחר להבליג ולהכיל ולקוות שיהיה בסדר. וכאשר חוליית מחבלים חדרה לישראל לבצע פיגוע, הדרג המדיני הנחה את צה"ל לירות לעבר החולייה על מנת להבריח אותה, אך לא לירות כדי לפגוע, כדי לא לעורר "הסלמה". כך, ישראל הבליגה על הפיגוע בצומת מגידו, שעלול היה לעלות בעשרות הרוגים, על ניסיון ההתנקשות בבוגי יעלון ואפילו על ההתנקשות בריבונות ישראל באמצעות הקמת מאחז חמוש של חיזבאללה על אדמתה הריבונית של ישראל.
במלחמת "חרבות ברזל", המערכה בלבנון הסתיימה בהסכם זהה להסכם שקדם לו. הפעם, נתניהו נוהג באופן הפוך לחלוטין מדרכו לפני המלחמה. הפעם, ישראל אוכפת בכוח את הפסקת האש, אינה מאפשרת לאף מחבל להרים ראש, נוקטת יוזמה, מפעילה תפיסה של הגנה אקטיבית ואינה נסוגה מן השטח שהתחייבה לסגת ממנו, כל עוד לא הבטיחה שצבא לבנון מיישם בפועל ובתקיפות את מחויבותו לאכוף בעצמו את הפסקת האש. בדיוק באותה מידה, מדיניותו כלפי איראן השתנתה מן הקצה אל הקצה.
מנוסתו מאחריות
מי שמשבחים את נתניהו על דרכו הנוכחית ואינם מסוגלים להודות שנתניהו הוא האשם במחדל, הם חסידים שוטים, שתמיכתם בנתניהו היא עיוורת וטוטלית, גם כאשר הוא מוביל מדיניות אחת וגם כשהוא מוביל את היפוכה המוחלט. אבל אם נתניהו נוקט היום במדיניות הנכונה בלבנון, מובן מאליו שמדיניותו אז הייתה שגויה. אם הוא נקט אז במדיניות הנכונה, מדיניותו היום שגויה. אולם עצם העובדה שנתניהו שינה מן הקצה אל הקצה את מדיניותו, מעידה על כך שהוא הראשון שיודע, שהוא האשם במחדל והוא האחראי לאסון.
מנוסתו מוגת הלב מאחריות, ההתנהלות האנטי-מנהיגותית הקיצונית של מי שעומד בראש ואינו מסוגל לקחת אחריות לכישלונו החרוץ, שהמיט עלינו אסון, מרעילה את החברה הישראלית.
כיוון שאינו מוכן לקחת אחריות, הוא מטיל אותה על הכפופים לו. אבל איך זה יכול להיות שהכפופים לו אשמים והוא נקי? תעשיית השקרים וההסתה ומכונת הרעל שלה ממציאים ומפיצים תאוריות קונספירציה ועלילות דם נתעבות על ראשי צה"ל ושב"כ ונתניהו מעודד זאת. קהל תומכיו, שרואה שעלילות הבגידה באים מן הקרובים לנתניהו ביותר, כמו מבנו היורד לגולת התפנוקים במיאמי ושופרותיו ברדוגו, ינון מגל וריקלין, ומבין שהכול בא "מן הגבורה".
סיכול חקירת המחדל
מנוסתו הפחדנית מביאה אותו לסיכול חקירת המחדל. כדי לתרץ את סיכול החקירה, הוא מסית נגד מערכת המשפט, מטיל דופי ומעורר אי אמון בנשיא בית המשפט העליון, שעל פי החוק הוא שצריך למנות את הוועדה. הוא מפיץ את הקונספירציה המטורללת והזדונית על איזה "דיפ-סטייט" מומצא, שבעצם מנהל את המדינה, ובשבעה באוקטובר בגד כדי להפיל אותו, ומנסה למנות ועדת חקירה כדי להפיל אותו.
לא ייאמן עד כמה האיש הזה מרוכז בעצמו, כאילו האסון הגדול אינו התוצאה הנוראית של המחדל שלו – הרצח, האונס והחטיפה ההמוניים, אלא האיום על שלטונו.
מנהיג אמתי היה מתייצב בפני הציבור במוצאי שמחת תורה, השבעה באוקטובר, 2023, נוטל אחריות מלאה על האסון, מכה על חטא, מבקש מן העם סליחה ומחילה ומודיע שכעת אחריותו להוביל את המלחמה, אבל בעוד X חודשים יפרוש מן התפקיד. מנהיג אמתי היה מבין שחובתו כעת היא ללכד את העם במלחמה, בדרך לניצחון. אך נתניהו, אמון עד דרך ה"הפרד ומשול", שבאמצעותה הוא אכן מושל שנים רבות כל כך, נוקט בדרך הנלוזה הזאת גם היום ובכך פוגע פגיעה אנושה במאמץ המלחמתי. דוגמה לכך היא פעולתו העיקשת לחקיקת חוקי ההשתמטות שעה שהחברה הישראלית הנורמטיבית קורסת תחת עול המילואים והמלחמה.
נתניהו אחראי להצלחות המרשימות של צה"ל בלבנון, בסוריה באיראן וגם בעזה. הוא גם אחראי על הכישלונות, על הפינוי למעלה משנה של יישובי הצפון במקום להגן עליהם, על הדשדוש ברצועת עזה, שבה במשך שנתיים לא הצלחנו להכריע את ארגון הטרור.
אך כל הצלחותיו וכישלונותיו במלחמה מתגמדות לנוכח המחדל הנורא לפני המלחמה; הן המחדל הביטחוני של ההתמכרות לשקט, והן המחדל החברתי של הקרע בעם (ואיני מסיר את האחריות מיריביו, שלקחו את המאבק בו למקומות מחרידים ובהם סרטן הסרבנות, אך הוא העומד בראש ואחריותו היא ללכד את האומה והוא המפלג הראשי).
העובדה ששנתיים אחרי השבעה באוקטובר נתניהו הוא ראש הממשלה, היא בלתי נתפסת.
למרבה הצער, נתניהו הוא איש השנה תשפ"ה.
