אמרו את זה קודם לפניי. הביטלס. זה תמיד נכון. כולם רוצים לקבל מילה טובה, מחמאה, פרגון. כולם רוצים להרגיש נאהבים. תנו להם
התרגשתי השבוע, כשהתקשרה אליי מישהי לדבר על הטור שלי, הטור משבוע שעבר, עם הסיפור על הבן שחזר בתשובה ושהוריו מקבלים אותו ואימא שלו משקיעה ונוסעת אליו ושומרת על קשר.
"אני רוצה להגיד לך, שיש גם סיפורים אחרים, כואבים, על קשרים בין הורים לילדים שלהם", היא קובעת. "יש הורים שבוחרים להתנתק מהילדים, כן, כן, יש דברים כאלה". היא ממשיכה לדבר ואני מקשיבה.
"ההורים שלי מעדיפים את אח שלי, הוא תמיד בסדר, הוא מוצלח יותר ועליי תמיד יש להם ביקורת, משהו להתלונן, אף פעם לא מעריכים אותי מספיק.
"אני רוצה שתכתבי על זה", היא מבקשת ממני, "אולי הם יקראו, אולי הם סוף סוף יבינו שגם אני הבת שלהם, שגם אני רוצה שיאהבו אותי, שיקבלו את הבחירות שלי, אז מה אם החלטתי שלא להיות דתייה? אני עדיין בן אדם טוב, אני עדיין מכבדת את הדרך שלהם. אני רוצה שיקבלו אותי כמו שאני והם העדיפו להרחיק אותי ורק לאח שלי הם דואגים ואני? אני צריכה להסתדר לבד, כאילו שאני יתומה", היא לא עוצרת לרגע וממשיכה, "אנשים מביאים ילדים לעולם, שיאהבו אותם, שידאגו להם".
אני מנסה להשחיל מילה, להרגיע אותה, להציע שאולי תדבר אתם, להגיד שאולי הם בכלל לא מודעים להרגשה שלה, שאולי אפשר שמישהו יחבר ביניהם. אין לי מושג מי היא, בת כמה, מה היא עושה בחיים, אבל לבי יצא אליה. הרגשתי את הכאב שיוצא ממנה.
"תכתבי על זה?", היא מבקשת שואלת.
"אכתוב", אני מבטיחה לה, למרות שלא היה לי מושג מה אכתוב, אבל זרקה לי נושא וממילא לא פשוט לי כל שבוע למצוא נושא חדש. תכל'ס, מה אני מבינה במורכבות משפחתית, אבל חשבתי לעצמי, שאם יש סיכוי שהם קוראים, אז הנה היא שולחת להם מסר דרכי.
אנחנו מסיימות את השיחה, היא שולחת לי מסרון: תודה שהקשבת לי, הרגשתי שאכפת לך. אני מתרגשת מהתגובה שלה, מה בסך הכול עשיתי, הקשבתי. לפעמים, לא צריך לעשות הרבה בשביל מישהו כדי שירגיש טוב, פשוט צריך רק להקשיב ולהגיד איזו מילה טובה.
אני מנסה להשחיל מילה, להרגיע אותה, להציע שאולי תדבר אתם, שאולי אפשר שמישהו יחבר ביניהם. אין לי מושג מי היא, בת כמה, מה היא עושה בחיים, אבל לבי יצא אליה. הרגשתי את הכאב שיוצא ממנה
נותן כוח
אני נזכרת באיזו חברה שפגשתי לא מזמן, בחורה רצינית, מצליחה, עם עבודה נהדרת, אחת שברור לי שהיא גאה ומעריכה את עצמה על הדרך שעשתה ועל ההישגים שלה. היא גם יפה, גם מוכשרת, גם יש לה בעל נפלא, ילדים ואז, היא מספרת לי על איזו ישיבה רבת-משתתפים, שישבה בה וכשנגמרה, מישהי החמיאה לה על מהלך שעשתה והיא ממש התלהבה מהמחמאה והפרגון ויומיים הסתובבה עם חיוך. הופתעתי מההתלהבות שלה. "בחורה כמוך צריכה עוד מחמאות וחיזוקים, את לא יודעת לבד מה את שווה?", אני שואלת אותה.
"בטח שאני צריכה", היא אומרת לי, "מי לא צריך? כולנו רוצים מילה טובה, פרגון, אהבה. זה נותן לנו כוח, זה נותן חשק להמשיך".
מסתבר, שזה לא משנה בני כמה אנחנו ומהו מעמדנו הכלכלי והמקצועי, כולנו רוצים אהבה, מילה טובה, פרגון, מחמאה. הילדים שלנו מצפים מאתנו לחיזוקים, לאהבה. ההורים שלנו רוצים שנראה להם שאנחנו מעריכים, גם החברים, העובדים ובני הזוג, כולם רוצים להרגיש. אז תקנו פרח, תשלחו מסרון מפרגן, תחייכו, תחבקו, תעריכו, תאהבו, תגידו מילה טובה. זה עושה טוב על הלב ונותן כוח.
אז, למה לא בעצם…
