כל הפוסטים בכותבים

“הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו”. אותנו מעניין, קודם כול, הביטחון. ברחוב, כמו בגבול. תפקידה

אני יושב לכתוב את המאמר וקשה לי נורא, התקופה הזאת תמיד מציפה רגשות עזים והרבה מחשבות, היכולת להסתכל אחורה, ללמוד

“עוד שנה… הזמן הוא כמו גלגל ענק”, כך שרו להקת “חלב ודבש” את מילותיה של שמרית אור ולעתים, זאת התחושה

השנה הייתה 2005, אם אינני טועה. אני קצין צעיר בבסיס הדרכה בצריפין, עת התחילו לרוץ שמועות: מפקד הבסיס החדש עומד

ראשוני משפחת עבו הצפתית עלו לעיר מאלזג’יר, לפני כ-200 שנה. השפעתם על עירם, והאזור כולו, ניכרת עד היום אביתר ליכטמן,

התכניות אושרו, הקבלן נבחר, הכסף גויס ועכשיו, מגיעים לשלבים המעשיים הראשונים של בניית הבית. אנשי המקצוע הראשונים בשטח הם יועץ

באזור התעשייה קצרין, אין מצוקת חנייה. ברוב הרחובות יש חנייה בשפע וללא תשלום. לכן נשאלת השאלה: מדוע הופעל נוהל החנייה?

צודקים התושבים המגיבים ברשתות החברתיות, ואני בתוכם, שקוראים לנבחרי הציבור לנטוש את הלעומתיות ולחפש את המשותף ליצירת אווירה של אחדות

בתקציב המועצה שאושר לאחרונה, לאחר קיצוצים ברווחה ובמתנ”ס, מופיע סעיף: הקמת קבוצת כדורגל בוגרים לליגה ג’ – 120 אלף ש”ח.

בטור האישי מהשבוע שעבר, ציינתי כי הדי היריבות בין הנבחרים בעיר עדיין נשמעים והאחדות מתבקשת… השבוע, באמצעות הפייסבוק, נחשפנו לתקרית