חזרנו להיות בנות 12, על כל מה שזה אומר, ב“פסטיבל הבננה“, בעמק הירדן. עידן עמדי נתן הופעה ואנחנו, בנות 12, כן?, התנהגנו בהתאם
מעיין קרליבך
האמת היא שמלכתחילה בכלל לא היה צריך לכתוב שום דבר, אבל העובדה שעידן עמדי ציין באמצע ההופעה, שהמפיק שלו, עומרי מארי, הוא מקצרין, הציתה לי את הרצון להתלבלב על זה.
בחמישי–שישי–שבת האחרונים, התקיים בכנרת “פסטיבל הבננה“, שזה מוזר כשלעצמו ואני לא בטוחה שהבנתי לגמרי את הקונספט, אבל חברה הזמינה וזה יושב בול על זמן ההשכבות בבית, אז לא באמת מצאתי סיבה לסרב ליציאה. אני מכירה איזה פזמון או שניים של עמדי, לכן לחסוך את הבושה, הפעלתי פלייליסט שירים שלו כל הדרך לכנרת. זה לא עזר לי בהופעה, כי דיברנו כל הדרך.
כשהגענו, כבר לא הייתה חנייה פנויה. אז נצמדנו וחסמנו את המשאית של ההפקה, כי רק עליהם יכולנו לסמוך שלא יצאו לפנינו. שתיים–שלוש דקות של הליכה וכבר התערבלנו בריחות המקומיים של פלאפל, המבורגר, בננות ובירה.
עשרות ארגזי בננות חוסלו, בקרן זווית מצאנו כמה בננות דחויות, הצטלמנו עם הפרי (כמו כולם) והרגשנו כל כך טיפשי שאנחנו נהנות מהסיטואציה. לרגע, חזרנו להיות בנות 12 וכמו שאני זוכרת, בגיל הזה עושים הרבה מאוד דברים מטופשים. נפגשנו עם לימור ובן זוגה שעשה אתי מטווח אצל רומן, מסתבר. יסכה הלכה לאיבוד בין כל הבלונים הצהובים, היא הבטיחה לילדים מזכרות, אז פילחה כמה בלונים ונתנה לי לשמור. קשרתי את הבלונים לתיק שלה.
היסטוריה בעמק
אחרי שהתיישבנו, עידן עמדי התחיל לשיר. זענו לאטנו בכיסאות, זמזמנו בניחושים את המנגינה ובעיקר נהנינו מהבהייה האין–סופית ומחוסר המעש.
באיזשהו שלב, הסנכרון בין עמדי לקהל, שבא עם כל האנרגיה של ילדים שלא צריך להשכיב, התחיל להתעמעם. הוא קלט את זה די מהר והתחיל לשיר, לנגן ולקפצץ על הבמה לצלילי שירים קצביים והאווירה באולם התחשמלה
באיזשהו שלב, הסנכרון בין עמדי לקהל, שבא עם כל האנרגיה של ילדים שלא צריך להשכיב, התחיל להתעמעם. הוא קלט את זה די מהר והתחיל לשיר, לנגן ולקפצץ על הבמה לצלילי שירים קצביים והאווירה באולם התחשמלה. איזו טעות הוא עשה כשהוא ירד מהבמה לשיר בין הקהל. וואי וואי.
כשהוא הגיע לידינו, צעקתי ליסכה: “איפה הבננות? תביאי בננה! נשארה לנו בננה?”
“אבל זה לילדים!”, היא צרחה לי בחזרה.
רציתי להגיד לה שבננות זה באמת פרי נדיר והכול ונכון שאי אפשר להשיג אותו במכולת השכונתית ואזור ההפצה שלו באמת נגמר פה בעמק ולא עולה צפונה, אבל זה עידן עמדי ויש לנו פה הזדמנות לעשות היסטוריה ולתת לו לחתום לנו על בננה. אבל הרגשתי שזה עלול לגרום לטיימינג לברוח, אז הסתפקתי ב: “תביאי לי גם עט – מהר!”.
איך שהוא הגיע, הושטתי לו בננה ועט. עידן, ככה באמצע השיר, מסתכל עליי, על הבננה, על העט, שוב עליי צועקת לו: “תחתום על הבננה, תחתום על הבננה“. אז הוא, חמוד כזה, לקח את הבננה, לקח את העט, הסתובב והמשיך ללכת.
עברו ארבע שניות וכל החבורה שזכתה לחזות בסיטואציה התפוצצה מצחוק.
חברתי היקרה, בעלת העט, לא נרגעה כל ההופעה. הוא לקח לה את העט. הבטחתי לה שהכול יהיה בסדר, נחזיר את העט בסוף ההופעה.
אכן, אחרי שרקדנו, התרגשנו, צחקנו והזענו, כי מה חשבנו לעצמנו, בעמק – קיץ–קיצים ואנחנו לבושות סוודר–סוודרים… הלכנו וביקשנו לראות את עמדי. פתחו לנו את הדלת. עמדי הובך מהסיטואציה, אבל זרם, חייך וחתם על בננה חדשה שהגשנו לו.
שיכורות מהטמטום של שנות העשרה, פילחנו עוד כמה בלונים לילדים של יסכה ושתיל בננות ושם, מלאות אדרנלין, ואבקת מפורסמים, יצאה לנו הברקה, שאפשר לקרוא לזן כלשהו של בננות – “בננה עמדי“, כמו “עוגיות עבאדי“. זה רעיון לגמרי לא רע לילדה בת 12.
עדכנו מיד את לימור, שהצליחה להיעלם לנו בינתיים.
אז מקצרין יוצאים מפיקים מדהימים שיודעים איך להרים הופעה ועדיין מצליחים להשאיר הכול מאוד מונגש לקהל הצבעוני. עומרי מארי אתה משלנו, תביא לרמה את עמדי. גם לנו יש פירות.
